איגי ויעל אלוני, יחד עם זורי ארקין, פתחו יקב חדש בשם 'יקב נטע'. הרעיון הכללי הוא ליצור יינות במחירים נגישים – 70 – 80 ש"ח – קלים יחסית לשתיה ונגישים מבחינה סגנונית
ולא הייתי פותח דווקא ברשימת שמות המייסדים, אלא אם כן הם היו מוכרים לחלק גדול של אוהבי היין הישראלי: איגי אלוני הוא בן מושב קדרון, והמשפחה שלו (שוסיוב) מגדלת ענבי יין כבר שנים ארוכות, כולם בסביבות כרמי יוסף. ארקין מגיע גם הוא מברבדו – הוא החתן של פרופ' בן עמי ברבדו – כך שהכול נשאר במשפחה.
האלונים – איגי ויעל – אחראים על השיווק והמכירות ואילו ארקין הוא האיש שעושה את היין, שמיוצר מן הסתם ביקב כרמי יוסף-ברבדו.
הענבים מגיעים בחלקם הגדול מכרמי המשפחות, אבל היקב לא מחויב לכך וזנים שאין בכרמים של ברבדו, או שאין פרי זמין, נרכשים במקומות אחרים.
הסגנון של יקב נטע
הרעיון הכללי הוא לייצר יין נגיש יותר מהיינות של ברבדו, שלהם סגנון כבד יותר, אומרים אנשי "נטע". גם המחירים בהתאם, והדגש הוא למעשה על זמינות כלכלית של היינות, בצורה שתתאים לבני דור המילניום פחות או יותר ולמי שרוצים יין איכותי במחיר נמוך (בהרבה) מ- 100 ש"ח לבקבוק. מחיר היין הלבן הוא כ- 70 ש"ח לצרכן והאדום – 80 ש"ח.
אז זה "ברבדו קטן"?
כמו "הרי גליל" של יקב רמת הגולן, למשל?
טוב, היקב ההוא בגליל הוקם מסיבות שונות ומשונות, ולאו דווקא יינניות, נניח, אבל כאן אפשר לחשוב ש'נטע' הוקם על מנת לתת תשובה ללקוחות ברבדו שרוצים יין בסיסי יותר, בלי לקלקל משהו או לשנות מתדמית היקב הוותיק.
מצד שני, יש דרכים לא רעות בכלל לעשות דבר כזה גם בלי להיכנס לכל האופרציה של מותג חדש, ומה רע אם הדור השבא רוצה משהו משלו, שיהיה לו say מוחלט בו? לא רע בכלל, ואפילו מוצדק וראוי.
לבסוף, קחו בחשבון שסגנון היין בכל זאת שונה מהיינות של ברבדו, והוא אכן קל יותר, למרות שאפשר לראות את חתימת ידו של היינן ואת מאפייני הכרם.
יקב נטע לבן, בציר 2017
בלנד של 65% שרדונה ו- 35% סוביניון בלאן. ארומתי, עשוי היטב: ארומות של פריט טרופי מאוד באף הראשון שמתחלפות בארומות הדרים. ליין יש חומציות טובה, הוא בעל סיומת יבשה וחומצית, אבל מרגיש מעט חם ואגרסיבי ב- after taste; משהו בגרון. (87)
יקב נטע אדום, בציר 2016
בלנד שעיקרו מרלו (50%) ואז סירה, פטיט סירה ופטיט ורדו. הוא עובר התבגרות בחביות משומשות – כאלה שהן ממש לפני מכירה – מה שמעניק לו גוף נעים, בלי וניל וקוקוסים.
מה שכן יש כאן, הוא האופי הירוק למדי של המרלו של ברבדו והפרי של כרמי יוסף, באופן כללי. בטעימה של רכיבי היין השונים – וטוב מאוד עשו ביקב ששמרו מהם – אפשר להרגיש שעיקר הגוון הירוק הזה מגיע מהמרלו. הפה עגול, עם חומציות טובה, טאנינים בהחלט טובים ולא יבשים וסיומת ארוכה אך בעלת מרירות. בנוסף על כל אלה יש כאן לא מעט ארומות של ציפורן וקצת גואש. זהו יין די פאנקי, שכשאי לשתות מקורר – 16 מעלות, ולא יותר. (90)