יינות ספרד: טעימה קצרה של כמה יינות טובים

ספרד היא אחת מיצרניות – ויצואניות – היין הגדולות בעולם, אם לא הגדולה שבהן. המדינה העצומה, חלק מחצי האי האיברי, כוללת לא פחות מאשר 69 אזורי יין מוכרים, כאשר לכל אזור יש כללי הייצור המאפיינים אותו, בדומה מאוד לנעשה במדינות יין מתורבתות אחרות

מה שעוד מאפיין את ספרד הוא לא רק היותה גדולה מאוד, אלא גם מגוונת: היא נהנית מחשיפה לאקלים הים תיכוני מצד אחד, ומהעבר השני – לאקלים של האטלנטי. המרכז ואזורים אחרים גבוהים מאוד ועדיין יבשים: האקלים בהם יכול להיות קשה ומדברי כמעט, אבל עדיין מתאים מאוד לגידול גפן; הפרשי הטמפרטורות בין היום והלילה הם גורם מאוד משמעותי באזור ה- Mesata (כל הרמה השולחנית של ספרד). אם לא די בכל אלה, הרי שהרי הפירנאים, שנמצאים בצפון המדינה ומפרידים אותה למעשה מאירופה, מייצרים גם הם תנאי מקרו ומיקרו אקלים ייחודיים.

ספרד היא אמנם יצואנית יין מאוד משמעותית, אבל רק בדור האחרון ממש אפשר לדבר על היכרות של קהל שאינו ספרדי, עם אזורי יין אחרים בה, מלבד ריוחה. אזורים כמו פריוראט, פנדס (קווה), טורו, ריברה דל דוארו ואפילו חלקים מקסטיה-ליאון כבר זוכים וזכו להכרה עולמית, בעוד שאזורים נפלאים כמו  Riax Baixas, Bierzo – בתוך ליאון – ואפילו נבארה או רואדה עדיין נאבקים על המקום שלהם. אם שמעתם וטעמתם כבר יינות מחבל הבסקים (צ'קולי) או מהאיים הקנרים, הרי שזו התפתחות של השנים האחרונות בלבד – אולי עשור, עשור וחצי.

צפון מערב ספרד

זהו האזור ה'ירוק' של המדינה, שחשוף בעיקרו לאקלים האטלנטי. אלברינו הוא הענב הדומיננטי הגדל לאורך החוף או נהרות Rias Baixas וממנו מייצרים מגוון יינות לבנים פריכים וארומטיים. ככל שמרחיקים מהחוף לכיוון Bierzo ו-Ribiera Sacra, יש יותר ויותר יינות אדומים, כאשר המנצ'יה נותן כאן את הטון.

עמק הדוארו

נהר הדוארו ידוע לא מעט בזכות אחד היקבים החשובים של ספרד – וגה סיציליה. על הגבול בין ספרד לפורטוגל תמצאו בעיקר טמפרניו, באזורים כמו טורו, ריברה דל דוארו ולאון. ברואדה תמצאו הרבה יינות ורדחו, שהוא יותר מינרלי ו'חד', אבל עדיין נעים ופירותי, בהשוואה לאלבריניו.

עמק האברו

זהו האזור של ריוחה, שנהנה מהאקלים הים תיכוני ש'זורם' לתוכו לאורך הנהר, ומצד שני הוא מוגבל על ידי הפירנאים, מקבל מהם קור ומשקעים ויוצר את היינות המוכרים ביותר ליצוא של ספרד. הרבה טמפרניו, אבל גם הרבה גרנאש, מזואלו וגרציאנו עם די הרבה זנים בינלאומיים. נבארה הוא דווקא האזור לחפש ממנו 'מציאות' ותמורה טובה לכסף, במיוחד בגלל שריוחה כבר נהנית מביקוש תדמיתי מזה שנים רבות.

המסאטה

Mesata פירושו 'שולחן'. האזור העצום מייצר כ- 2/3 מהיין הספרדי, והוא ממוקם במרכז ספרד. אזור הררי, יבש עם פערי טמפרטורות ביום יום ולילה שמייצרים יינות אדומים מגרנאש, טמפרניו וזנים אחרים. איירן הוא הזן הלבן השולט, למרות שממנו קשה לדעתי לקבל דברים שמצדיקים התרגשות.

מזרח – אזורי הים התיכון

ולנסיה, מורסיה וקטלוניה (שבעצמה מחולקת ל- 12 אזורי יין). כאן תמצאו שמות כמו פריוראט ומונטסנט מצד אחד, ויינות קווה מפנדס. כללית, זהו אזור חם, אבל האקלים הים תיכוני האופייני עדיין טוב מאוד לגפן.

אנדלוסיה

אנדלוסיה היא אזור חם ויבש במיוחד שידוע בעיקר בזכות אזור היין המפורסם ביותר של אנדלוסיה, הלוא הוא חרז. מי הגשמים באזור זה נלכדים בקרקעות גיר ומזינים את הכרמים.

האיים

מחוץ לספרד עצמה שוכנים אזורי היין של האיים הקנריים והבלאריים; איים געשיים מצד אחד (מערב) ואיים ים תיכוניים, מצד שני. הקנריים יותר מפורסמים, אבל אם אתם מזדמנים למיורקה, נסו יינות ביניסאלם-מיורקה, שחייבים להתבסס על הענב המקומי – מנטו נגרו.

לטעימה

שגרירות ספרד, בשיתוף הנציגות המסחרית שלה, ארגנו טעימה קצרה של יינות ספרדים. היא אמנם לא מייצגת, אלא אקלקטית במקצת, אבל היו בה כמה יינות בהחלט מעניינים.

Edeteria Seleccio Blanc 2019

יין זה, מטרה אלטה ("שכנים" של פריוראט, בדרום קטלוניה), מיוצר מגפנים ותיקות של גרנאש בלאן; גפנים בנות 80 שנים, לעיתים. מתאים מאוד למאכלי ים שונים – דגים לבנים קצת שמנים יותר וסרטנים או יצורים ימיים 'מלוחים' אחרים. האף נעים, מאוד אופייני לזן, עם נגיעות של חמצון ודי הרבה מינרליות. לא הייתי מחזיק יותר, אלא שותה עכשיו או בשנה הקרובה. הפה שמנוני, חלק, עם חומציות שמתפתחת יפה. (90) להגיש ב- 12-14 מעלות. מעט עץ בפאלט.

Edetaria 'Finca la Pedrissa' Vinyes Velles de Samso 2016

קריניאן, וגם כאן – גפנים ותיקות, בנות 80 שנים לעיתים. מאוד מרשים, עם פה חלק וטוב מאוד. ארומות מצוינות של הרבה פרי אדום (דובדבנים) על רקע של עץ מאוד מתון והרמוני. מאוד אהבתי את הרקם בפה ואת העובדה שהיין נטעם מאוד רענן. (91) לשמור.

La Maldita Grancha 2021

שימו לב למעבר לשנה – ולגיל יין צעיר. האזור הוא ריוחה, אברו, והיין הצעיר עשוי גרנאש בלבד, ללא עץ. מאוד צעיר, נעים, הרבה אנימליות שמזכירה לפעמים סירה. טאנין טוב ומבנה כללי מצוין. מתובל בסיומת; יין במחיר מאוד נגיש (צריך להיות סביבות 30 – 35 ש"ח 'רשמי') שיפתיע אתכם. אותו יצרן, כמו היין הבא. (88)

Vivanco Crianza 2019

משום מה אני זוכר את היין הזה טוב יותר ממה שטעמתי אותו הפעם. אולי לא את הבציר (שאגב נחשב יוצא מהכלל בריוחה) הזה. בכל אופן – קצת התאכזבתי, בעיקר מהמבנה. זה בעיקר טמפרניו (95%), עם הרבה זמן בעץ גדול. יש כאן הרבה פרי סגול ווניל, אבל הפה קליל מדי לאף ויש תחושה של חוסר איזון. היו קצת ריחות לקטיים, ואני לא בטוח אם היין היה בכלל תקין. המחיר אמור להיות סביבות 40-45 ש"ח.

Queiron Mi Lugar 2018

כמו קודמו, גם זה קריאנזה, אבל עולם אחר: היינות מ-Queirón מבוקבקים תחת סיווג ריוחה חדש יחסית "Vino de Pueblo", מה שאומר שהכרמים חייבים להיות בבעלות משפחתית בתוך כפר בעל "שם". הרעיון הוא לחזור לימים שבהם ייצרו יין מקומי ממש ולא מכרו ענבים ויין ליצרנים גדולים, כדי ליצור ריוחה 'גנרי'. יש עוד אפלסיון ספרדי או שניים שיש בהם הסיווג הזה.

היין הוא בלנד של 90% טמפרניו ו-10% גרנאצ'ה מחלקות משפחתיות שנטועות בגובה שמעל 600 מטר, בעיקר bush vines. היין מתבגר 18 חודשים בחביות עץ אלון חדשות ושישה חודשים נוספים בפודרים מאלון צרפתי.

האף נעים, אוורירי מאוד עם הרבה פרי שחור – אוכמניות בשלות. מתובל, טרי ורענן עם מעט ירוק אקלפטוס. נגיעה של מרירות בסיומת, שלה עצמה יש אופי יותר ונילי. יין מודרני מאוד בגישה שלו, בהשוואה ליינות ריוחה. (92). בחו"ל עולה משהו כמו 35 יורו – בהחלט סביר.

Rippa Dorii Crianza 2019

טמפרניו מריברה דל דוארו מבית שיש לו גם יקב בריוחה. להזכיר: האזור מאוד יבשתי, עם הפרשי יום-לילה קיצוניים. זה יין שעשוי טמפרניו, עם 12 חודשים בעץ צרפתי ואמריקאי חדש (אני מניח עץ גדול) והוא דוגמה מצוינת לפרי ש"סוחב'" עץ חדש – אפילו אמריקאי – בלי לסבול מתעוקת וניל. היין מתובל, רענן, מאוזן מאוד עם הרבה פרי אדום טרי. ברשת מצאתי אותו ב- 12 ליש"ט, שזה בערך 50 ש"ח לבקבוק. שווה מאוד. (90)

Marques de Riscal Reserva 2018

היקב הזה, על עיצוב פרנק גרי שלו וההיסטוריה הענקית, הוא ללא ספק זה שעשה את ריוחה ל"ריוחה". היין עצמו הוא 95% טמפרניו, עם מעט גרסיאנו, ומיועד בפרוש למי שמחפשים את ריוחה המסורתית. אין כאן אמנם עץ טחוב, כמו שהיה פעם, וגם לא שוליים בגוון רעפים, אלא מראה יחסית צעיר ועץ מודרני יותר, אבל כן מקבלים וניל ומעט שוקולד ותיבול בסיומת. פחות אהבתי את הפרי הבשל מאוד, כמעט פורטי, אבל זה כבר עניין יותר אישי. השנה באופן כללי היא שנה די בינונית בריוחה. בארץ היין עולה כ- 110 ש"ח, וזה מאוד יקר.

Marques de Riscal XR 2017

שנה מאוד שונה מזו של היין הקודם; מאוד hectic, עם מעט גשם מצד אחד וכפור אביבי שצמצם יבולים בצורה דרסטית. בריוחה מסווגים אותה טובה יותר מ- 2018, ולו שני היינות האלה היו היחידים בעולם, זה בוודאי נכון. כך או אחרת, היין מסומן "XR", שזה מעין סימון שהייננים היו מסמנים בו חביות אהובות עליהם במיוחד. זה ריזרבה, עם 26 חודשים בעץ. שונה מאוד מהיין הקודם וטוב ממנו בהרבה. בחו"ל זהו יין של 23 יורו בערך; 100 ש"ח בישראל, לפני הנחות, היה יכול להיות מחיר יוצא מהכלל.