מבחינה צרכנית טהורה, לכתבה הבאה אין ערך: היינות הבאים משל אמפורה עדיין לא בשוק, והיינות של מישל רולאן (רולאנד) לא זמינים בארץ. מבחינת עניין ביין, לעומת זאת – יש על מה לדבר
מישל רולאן הוא היינן היועץ של יקב אמפורה מזה שלוש עונות. ה'חומרים' של בציר 2008 כבר היו מוכנים כשהגיע ארצה, והוא, יחד עם ד"ר ארקדי פפיקיאן ואנשי הצוות שלו עצמו, עשה את הבלנדים הטנטטיביים של אז. אחר כך, מבציר 2009 ואילך, המושכות היו כולן שלו.
לא אכנס לכל ה-הו-הא שעשו סביב העניין הזה או סביב האיש. קטונתי, מן הסתם (וכמובן), אבל אני לא חסיד של מה שהוא מסמל, במיוחד ואולי בגלל, הסרט מונדווינו. בסרט 'ההוא' מסומן רולאן (ופרקר) כאיש הרע של תעשיית היין המודרית, הצינית-משהו, ששואפת ליצור יינות שהם אולי נגישים ומתאימים לכל חיך ממוצע, אבל עם תוצאה אחת: הסרט טוען שבעקבות זה נוצרים יינות אחידים בטעמיהם, באופיים, שלא מסמלים את הטרואר האמיתי ולא מעבירים אותו. נוצרים יינות פרקר-רולאן שאמנם נמכרים יפה והיטב, אבל הם יינות מאוד טכניים. יינות שהמטרה שלהם היא להכניס כמה שיותר לכיסו של בעל היקב – מטרה ראויה כשלעצמה – אבל במחיר כבד של אבדן הזהות.
את היינות של אמפורה לא טעמתי כבר שנתיים ויותר. הפעם האחרונה הסתכמה בביקורת סבירה אבל לא מחמיאה במיוחד שבאה אחרי טעימה בעייתית מבחינה טכנית. גם הפעם לא יכולתי לטעום את היינות בשקט או בסביבה נייטרלית, והדברים הם התרשמות בלבד. רעש, ובעיקר הערות בלתי פוסקות וכניסה לתוך דבריו של רולאן או של היינן שלו, הקשו מאוד על הטעימה, וחבל.
משל אמפורה טעמנו שלוש דוגמאות:
אמפורה מרלו-ברברה 2008
דוגמא מבקבוק – היין עדיין לא בשוק. היין היה 36 חודש – שלוש שנים! – בחביות גדולות אמנם (300 – 500 ליטר), אבל חדשות. ליין צבע אדום-בשר עמוק, מבריק, ושוליים דחוסים. האף עוקצני, כבד, הפה חלק כבד מאוד ועגול: הרבה חבית ופרי, זה לצד זה. טאנינים חזקים. זהו יין על הצד המתקתק יותר, אבל מחובר. הסיומת בינונית-ארוכה, מתובלת, מעט שמנונית. אחרי זמן מסוים בכוס, היין מצליח להתגבר על ה'רולאניות' שלו, ולהוציא בכל זאת קצת ניואנסים ירקרקים, טובים.
מאוד הייתי שמח ליותר יחודיות ביין הזה, שמקורו בבלנד יחודי ובהחלט יוצא דופן בנוף היין הישראלי. החמיצות של הברברה תיתן לו – או עשויה לתת לו – אורך נשימה ארוך, ומעניין יהיה לטעום אותו שוב בעוד שנתיים ויותר.
אמפורה קברנה סוביניון 2009
דוגמת חבית. לדוגמאות חבית יש ערך 'לימודי' בלבד, וכך יש להתייחס גם לדוגמא הזאת. הצבע סגול עמוק, שחור ודחוס. זהו קברנה סוביניון כבד, עתיר עץ, בעל טעמים של דובדבנים באלכוהול. יין מאוד עמוס, שמשדר עצמה וכיוון. על אף הבציר המאוחר – רולאן עצמו מעיד שהוא מעדיף לאחר בבציר ולא להקדים בו, ולא נראה כאילו שהוא מתרשם יותר מדי מבעיית החמיצות המקומית – היין לא מתוק; בוודאי שלא גולש ל'אמרונה'.
סיכום? הממ. אוקיי: לא כוס התה שלי אולי, אבל אם כבר קברנה ישראלי שהולך עד הסוף, אז עשוי כך.
Amphorae Michel Rolland Blend 2009
שוב, דוגמת חבית, אבל מהבלנד הסופי. מה עשוי להשתנות? הכל. חיבור החביות יכול לשנות את היין, החלטות לגבי החביות שייכנסו לבלנד ואלה שיישארו בחוץ, ועוד.
למעשה זה לא כל כך בלנד, אלא קברנה סוביניון עם 10% סירה. לא ממש שגרתי, שוב, החיבור בין בורדו והרון, אבל יש גם יינות כאלה בארץ, והם יוצאים לא רע בכלל.
הצבע הוא צבעו של הקברנה. האף מורכב ומעניין, בכלל לא שגרתי. הפה עגול, קטיפתי מאוד, אבל חם וכהיל בגרון. טאנינים טובים וחמיצות טובה על אף הבציר המאוחר. יש כאן משהו מטעה; מעין תחושה מתעתעת, שמבטאת את עצמה דרך חלקות ורכות, ונדמית לאלגנטיות. למעשה, עם כל התחושות האלה, זה יין כבד, תחרותי מאוד.
סיכום? יין שקל להמשך אליו – דבר שרולאן עושה בצורה יותר ממצוינת, כמו שנראה בדוגמאות שלו עצמו – אבל חסר כאן oomph.
לדוגמאות חו"ל
Campo Eliseo 2004, Toro, Spain
טורו הוא אזור יין בתוך קסטייה אי-לאון. שטוח למדי, פלאטו, אבל בכל זאת מגוון מאוד מבחינה טרוארית. יבולי הענבים בכרמים ליין הזה הם בסביבות 350 – 400 ק"ג לדונם. רשמית זהו יקב של לורטון.
טוב: אתם תצחקו, אבל היה משהו מעניין באף, שמזכיר עמבה, עם קצת ירקרקות מצוינת, מהסוג שאני אוהב (לא גמבות). לא, זה לא האוכל שהוגש לי. זה מה שזה היה.
עכשיו, אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת אומר כך: באף, היין הזה ממש לא ספרדי, ויש הרבה וניל ועץ, ופחות פרי. בפה הוא כבר סיפור אחר, ואפשר להרגיש את הטמפרניו יוצא החוצה. זה היה כאילו ש'ספרד' אומרת משהו כמו "היי, אני כאן, וגם אם תרצו לזרוק עלי גלימות של רכות וקטיפה, אני אצא." קטע.
Remhoogte Estate Bonne Nouvelle 2004
יין דרום אפריקאי, מאזור סימונסברג: הר מדהים, שנמצא במשולש פאארל-סטלנבוש-פרנשהוק. מקבל רוחות מצוינות מהים, אחרי שעברו ויובשו מעל ליבשה.
הבלנד שלפנינו נקרא Cape Blend. ישנה מחלוקת בדרום אפריקה עצמה, באשר לזהות של הבלנד הזה, כמה פינוטאז' הוא צריך להכיל (אם בכלל!), ועוד. התחרות של הפינוטאז' סוסייטי קובעת שחייב להיות לפחות 30% פינוטאז', אבל לא יותר מ-70%, אבל לא כל היצרנים הולכים לפי ההנחייה הזאת, ואין תקן.
למה אני מתעכב על זה? כי יש כאן 6% פינוטאז'. פייר? זה קצת 'כאילו'. רולאן היה יכול ללכת כאן, ולתת כבוד אמיתי לזן ולמדינה המארחת. להראות מה באמת אפשר לעשות עם הזן הזה, שהוא בכל זאת יחודי. במקום זה הוא בחר לתבל בו את המרלו/ק"ס – 62/32%, בהתאמה – ולקבל עוד יין.
אין מחלוקת: יין בעל אף נעים, טעים מאוד. גוף בינוני, אלגנטי, כמו הרבה יינות דרא"פ טובים, טאנינים טובים ותיבול טוב. יין טוב, לא מסיבי, שנגמר יפה וחלק.
אגב דרום אפריקה: מרלו הוא זן זוועתי בדרום אפריקה. לא פחות. אני לא יודע למה הם מתעקשים לגדל אותו שם, בשביל מה הם עושים ממנו בכלל יין. אנחנו מדברים על פינו נואר ישראלי? אין לכם בכלל מושג. פה, 22 חודש בעץ שרובו חדש ואולי זה ה- 6% פינוטאז' (?!) יצא משהו סביר לחלוטין. שאפו.
Michel Rolland Mariflor Vista Flores Malbec 2010
יין לא רע בכלל: טאנינים עצמתיים, מאוד צעיר. הפה בשל, אבל לא בשל מדי. יין עם סיומת ארוכה ומתובלת. טיפה 'חם' מדי, אבל לא רע. זמן בכוס מוציא ממנו בשרניות, אבל על הצד המתוק.
Michel Rolland Val de Flores Malbec 2004
מנדוזה, כרם בוגר בן 50 שנה, שנה וחצי ויותר בחביות חדשות. האף מפתח קרקעית יער, פטריות וגוונים בוגרים וטובים. זהו יין מפותח, עם דרך לפניו, מעניין ומורכב. הפה חלק ורך – כבר הבנתם שזה הסגנון, נכון? – ואם שותים מקורר, בעל גוף קל יותר ואלגנטי. טאנינים יוצאים טוב. מורכבות טובה ולא אלכוהולי. ובכל זאת, מהאזור הזה ואולי קצת יותר יקר, הייתי מעדיף משהו משל קטניה זפטה, בשביל האותנטיות הטרוארית.
2004 'Yacochuya' Malbec, Cafayate, Argentina
Cafayate היא עיירה שנמצאת בצפון ארגנטינה, גבוה בהרים (2000 מטר ויותר), עם משקעים נמוכים. הטורונטס – הזן הלבן של ארגנטינה – מגיע משם. בציר סלקטיבי של גפנים ותיקות ושנתיים בעץ חדש, עושים משהו ליין. אחרי שכולם גמרו להתלהב מהשם המוזר, אפשר היה לנסות ולהגיע גם אליו: משהו מינרלי-שוקולדי באף, עם פיצוץ של טעמים וארומות. חיוני לגמרי לגילו, עם טאנינים מצוינים וסיומת מתובלת וחיונית. חמיצות טובה.
Chat. Fontenil 2005 Fronsac
עגול ופירותי, מאוד מעניין ובהחלט מצוין. בעל חריפות וחמיצות טובות ואיזון אלכוהולי טוב מאוד. הרבה פרי כהה, קצת שזיפים ואולי טיפה אדמתיות. מרלו, עם 10% קברנה סוביניון (רולאן עצמו אמר 100% מרלו), שבשקט היה מתחבב על הקהל הישראלי. יש בו משהו מאזור חם יותר, הייתי אומר.
2005 Château Le Bon Pasteur, Pomerol
החלקה המקורית של המשפחה, שנקנתה על ידי סבו של רולאן. בלנד של 80% מרלו ו- 20% קברנה פרנק. מאוד Meaty באף, עם הרבה שוקולד, קפה, פרחוניות – הכל מתערבב לו בחיוניות חביבה ונעימה. יין קטיפתי וחלק, אלגנטי מאוד, עם רכות טובה במיד פאלט (לא מימיות – רכות!); רך בקצה הלשון, כמו איזו נגיעה קלה. המשך היין מצוין, עם חריפות וחמיצות טובה. מרלו מצוין, ללא ספק, ללא שמץ ירקרקות שמייחסים כאן לקברנה פרנק. יין מאוזן מאוד ונהנתני. הטוב בטעימה.