מעניין עד כמה יין, שהתפתח להיות בסופו של דבר מוצר נהנתנות, סובל מאחת מהבעיות ההיסטוריות השורשיות ביותר של החברה האנושית: שבטיות ולאומנות
אנחנו מדברים הרבה מאוד על הנושא של יין כשר וכל מה שקורה סביבו: על ההפרדה שהוא מביא לה או גורם לה, בין מי שיכולים לשתות מאותו בקבוק, ומי שלא. בין מי שיכולים "לגעת ביין שהם עושים", ובין אלה שלא.
אבל יש משהו אחר, קדום הרבה יותר, שמושרש עמוק בתרבות היין, וממנו יוצאים הרבה דברים אחרים; דברים שיש בהם מן מומנט לאומי-לאומני, ודווקא ביינות הבסיסיים, שאמורים לפנות את הסנטימנט הכללי.
ואני מדבר על "המקור" או "מקור היין"; טרואר, אם תרצו.
יין היה תמיד דבר מקומי: מקור היין היה חיוני ביצירת הביקושים לו, ומאז ומעולם, כמעט, היה ויכוח בין מי מייצר את היין הטוב ביותר. אפילו הדרוג של 1855 (בורדו), מקורו ב- showcase לאומי: נפוליון ה- III רצה להציג את היינות הטובים ביותר של צרפת בתערוכה העולמית של פריז, ולשם כך הזמין את אותו "דרוג". ואגב בורדו, די להיזכר בטעימה של פריז, שהייתה – ועודנה – בעלת סממנים לאומניים-פטריוטיים-לוחמניים ממש.
הקשרים לאומיים – היסטוריים: מתאימים ליינות בסיסיים?
בכותרת המשנה, כתבתי שהיין התפתח להיות בסופו של דבר מוצר נהנתני. אחד הוויכוחים הגדולים סביב הכשרות נובע מהאמירה שיין הוא בעל חשיבות קמאית, שורשית ומאוד מייחדת, ביהדות. כל כך שורשית וקמאית, שיין חייב להיות על שולחנה של כל משפחה יהודית; בין אם בערבי שבת ומוצאם ובין אם בחגים חשובים.
בקרב עמים אחרים, יין בסיסי הוא משקה חלופי למים, או המקבילה היום-יומית לבירה: משהו בסיסי מאוד. והבסיסי, היום-יומי, כמעט לעולם יהיה גם הזול. והזול – ומה לעשות – לא יכול להיות גם הטוב ביותר.
אם מסתכלים על יינות שמיועדים לצריכה בסיסית, לא להנאה, אלא כמעט כדי למלא כורח, מגלים תופעה מעניינת: התוויות, השמות והאמירות השיווקיות, הם בהרבה מקרים בעלי משמעות או הקשר לאומי ואפילו לאומני. ולא רק אצלנו.
מנגד, תוויות גבוהות יותר מאופיינות לעיתים קרובות ביצירתיות, עם דגש אישי או דגש טרוארי, והן הרבה יותר אוניברסליות בפנייה שלהן: במחירים שמעל 40 – 60 ש"ח תתקשו למצוא שמות שיש להם פניה ישירה לסנטימנט הלאומי/דתי. בישראל יש כן פניה לסנטימנט הישראלי-מקומי-חילוני, וזה נעשה לעיתים (רחוקות, חייבים להודות) ביינות מחווה לצה"ל או להיסטוריה צה"לית (דוגמא מאוד נדירה היא ה- 188 של 'בזלת הגולן'). במקרים כאלה, חייבים להודות, היינות מיוצרים בכמות יחסית קטנה – אפילו ליינות יוקרה.
אז –
יינות פשוטים – יותר לאומניים?
יינות גבוהים – יותר אוניברסליים?
"יינות בסיסיים אמורים לפנות לכולם", אמר לי מי שאמר. לטעמי – וזה פתוח בהחלט לדיון – הפניה הלאומית, הכול כך מודגשת של הרבה יינות בסיסיים דווקא מרחיקה קהלים רבים. למילים כמו 'מלחמה' אין בעיני מקום על תווית יין או בסיווג של סדרה, ולא משנה ההקשר הכביכול היסטורי. שמות או סדרות שפונות רק לקהל יהודי בהכרח ("שבטי ישראל") ממדרת מייד קהל שאינו יהודי, ולעיתים אפילו ממדרת את היין מקהל חילוני, וכו'.
אנקדוטה
ואם כבר מדברים על פנייה לכלל, אולי כדאי דווקא לשים לב לפרט: ביין של אפרת, מסדרת 'ממלכת יהודה', מופיע מעין מדליון, נושא דמות. במקור אין מדליון כזה ומדובר באיור מתוך ה- פרומפטואריום איקונום אינסיגניאורום שיצא לאור בצרפת, במאה ה- 16. זה לא השיבוש הראשון כאן. מה שיותר משעשע הוא, שהמעצב/ת של התווית החליט/ה להנציח דווקא את המלך אחזיה, שהתנ"ך ראה אותו כרשע:
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ בֵּית אַחְאָב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּבֵית אַחְאָב כִּי חֲתַן בֵּית אַחְאָב הוּא. (מלכים ב ח כ"ז).
כאן, דווקא הלהיטות ההיסטורית הכשילה את מי שהכשילה.