אחרי הסיבוב הראשון שלי ב- 2009, למדתי להעריך לא מעט את היינות ואת הגישה הייננית של הדרום אפריקאים. מהסיור הנוכחי שלי – אוגוסט 2011 – יצאתי משוכנע באותה מידה, אבל אולי עם כמה תובנות חדשות, שאפשר להשליך מהן גם לישראל
הסגנון נשאר אותו סגנון: משהו שבין העולם הישן והעולם החדש. הנטיה עכשיו היא לכיוון העולם החדש, אבל זה בגלל שאלה השנתונים שיש כרגע: בצירים שנעשו בימים בהם האופנה השלטת היתה עדיין של יינות 'גדולים' ורחבים, עם הרבה פרי. בימים האלה, הייננים מדברים יותר על יינות אלגנטיים, קצת מתונים יותר. מעין חזרה למקורות שלהם. עם זאת, כל היינות שטעמתי בסיור האחרון – במסגרת תחרות בה שפטתי, למעלה מ- 250 דוגמאות – היו יינות טובים ויותר מזה. צריך לזכור שהיקבים הטובים ביותר לא בהכרח מגישים יינות לתחרויות, אבל רוב החשובים – מגישים. היינות האלה שהיו מרגשים היו יינות מסורתיים או כאלה שאפשר לאמר שמאפיינים את יינות דרום אפריקה: יינות לבנים של שנין בלאן וסוביניון בלאן, לצד בלנדים של פינוטאז' עם זנים אחרים. יינות סירה או שיראז ויינות קינוח לבנים עושים גם הם חיל. קברנה סוביניון מצליח שם כמו (כמעט) בכל העולם, ועושים ממנו יינות מצוינים. לצד כל אלה, אפשר למצוא זנים פחות שגרתיים, שנכנסים לאיטם לדרום היבשת: הרבה זני רון, לא מעט טוריגה נסיונל, מלבק ומורבדר. מה שכן, מרלו – ולא יעזור לאף אחד – מרלו הוא ממש לא הזן של דרום אפריקה. למרות שמצאתי יין אחד שהיה מוצלח ביותר, הרי ש- over all, זה זן לא טוב: אין לו מבנה, והוא לא מפתח את אותם טעמים שיש אפילו למרלו הישראלי.
מבחינת ייננות, צריך לזכור שהרבה ייננים לא מכירים שום דבר מחוץ ליין דרום אפריקאי. יבוא יין הוא עניין יקר ומסובך (140% מכס), ומלבד יינות בודדים ממש, לא תמצאו יינות מיובאים בשום מקום. יין שעולה באירופה 12 יורו, יעלה כמעט 50 יורו בדרום אפריקה. ורק כדי לסבר את האוזן, אזי ב- 80 – 120 ראנד, שהם 8 – 12 יורו – אפשר למצוא את הטובים שביינות, כולל בצירים קודמים. ב- 25 ראנד אפשר למצוא יינות מקומיים טובים. יינות כאלה יעלו 70 ראנד במסעדה ראויה.
אז אמרתי שייננים רבים לא מכירים ייננות זרה. זה נכון – אבל לא כולם. רבים נוסעים ומטיילים, חלק לתערוכות, 
וחלק עושים בצירי השתלמות באירופה. האוניברסיטאות מעודדות יציאת ייננים לחו"ל, אבל זהו עניין יקר מאוד. חלק מהיקבים רואה את זה: דני ואינגוולד סטייטלר, למשל – יקב קאאפצישט, שעוד אזכיר אותו – הכריחו את הבן שלהם לנסוע לארבע שנים לחו"ל, אחרי שלמד ייננות בדרא"פ: "רק אחרי ארבעה בצירים בחו"ל דני הרשה לו לחזור הביתה", אמרה לי אינגוולד סטייטלר. ושימו לב: "הרשה לו".
דרום אפריקה כארץ, היא ארץ חמה, והייננות נתקלת באותן בעיות כמעט בהן אנחנו נתקלים כאן.
היינות הלבנים – במיוחד הסוביניון בלאן, אבל לא רק – מלאים ריחות ירוקים. הרבה מאוד אספרגוס והמון פירזינים אחרים, אבל לצד זה שמדובר במאפיינים טרואריים לעיתים, הרי שלעיתים קרובות יותר זהו בציר קצת מוקדם. ישנם הרבה יינות בעלי מתיקות יחסית גבוהה וחמיצות היסטרית (עוד על זה – בהמשך). השנין בלאן עושה כאן חיל, ואפשר למצוא דוגמאות מסוגים שונים. ככלל, הוא נותן יינות יותר מעודנים מהסוביניון, עם פרופיל טרופי יותר, ונגיש יותר. התיישנות? בטח. טעמתי כמה וכמה יינות בני חמש ושש, שהיו מצוינים.
מה לא מצליח מבחינת זנים לבנים? המקביל של המרלו הוא ללא ספק הריזלינג. הוויוניה במקום השני מלמטה, ואז השרדונה. אהבתי את הגרנאש בלאן שטעמתי (לא הרבה) ואת הרוסאן. בכלל, זני הרון, כמו כאן – עושים כאן עבודה מצוינת.
היינות הוורודים לא מעניינים – שוב, לרוחב – ונתקלים באותן דילמות בהן נתקלים כאן: זהות זנית ביין? מתיקות? חמיצות גבוהה? אף אחד לא סגור על עצמו, אבל באופן כללי זוהי קטגוריה משעממת.
יינות אדומים: ככלל, קברנה סוביניון דרום אפריקאי הוא קברנה סוביניון טוב. ירקרקות מאוד קלה ונעימה. פה אלגנטי, הרבה פירות אדומים ופרופיל מהנה של טאנינים וחמיצות. סירה או שיראז (ואין שם הבחנה סגנונית כמעט) מוצלחים למדי: זהו מעין סיראז. בלנד ביניים שבין הפרי השחור והמפולפל של אוסטרליה, והסירה של דרום צרפת. יינות ענקיים אין הרבה, אבל יינות טובים – יש המון.
טוריגה נסיונל – זן שקיים בדרום אפריקה הרבה שנים – מצליח כאן יפה. הוא שימש לרוב לייצור הפורט הדרום אפריקאי, שעשוי מזנים פורטוגליים, אבל שונה כמעט לגמרי מבחינת פרופיל טעמים והתיישנות. מורבדר מתפתח ונראה מבטיח. מלבק – פחות. מרלו – לא.
פינוטאז'? אה. זה מעניין. אני מאוד אוהב את הזן הזה. יש בו משהו שאין באחרים, כולל אופי פינו נוארי מסוים, שהוא מפתח עם הזמן. מהצד השני, Dermot Nolan MW, מי ששפטתי לצידו את היינות (פאנל של שלושה), אומר שאם יעקרו את הפינוטאז', אף אחד לא ירגיש בחסרונו. מצד שני, שנינו טעמנו הפעם את ה- cape blends (יינות שיש בהם לפחות 30% פינוטאז'), ואלה, ברוב המכריע, היו היינות הטובים יותר שנתקלנו בהם. הבורדו בלנדס, מצד שני, היו משעממים במקרה הטוב, ואנמיים, במקרים הפחות טובים. מכל זה נראה לי, שמי שכבר טורח ועושה קייפ בלנד, חושב על מה שהוא עושה, ומשקיע יותר ביין, מאשר במה שמשקיעים בבלנדים הצרפתיים. בכל מקרה, אל תתפלאו אם הפינוטאז' שתטעמו יראה לכם עמוס עץ: זה זן שחייב יישון בחביות, גם אם מכינים אותו במסורת הישנה – עם טעמי קפה ושוקולד ברורים מאוד – וגם אם פחות מכוונים לזה. יש לפינוטאז' צעיר ארומות מעושנות, פירותיות-אדומות-רעננות טובות, וטיפה ירקרקות, שמתגברת לכיוון הפינו נואר, כשהיינות האלה מתבגרים (היטב). טאניות? מטורפת לעיתים…
ומה בדבר חמיצות וחומציות?
כאן, כאן יש הרבה דמיון בין הייננות המקומית שלנו, לזאת שלהם. מישהו כנראה אמר פעם ש"היינות חייבים להיות רעננים", או משהו כזה. רמות תיקוני החומצה שהייננים הדרום אפריקאים מגיעים אליהן הן פשוט גבוהות. תיקוני חומצה בשלב התירוש, שממשיכה ומתבטאת הלאה, וגם תיקונים אחרים, מאוחרים יותר. רמות הגופרית גם הן גבוהות למדי, ושוב – רק בחלק מהיינות.
ניהול העץ טוב. גם ביינות צעירים, העץ משולב יפה בתוך היינות. יינות לבנים שעוברים תסיסה בחבית מקבלים אופי מצוין, ויינות אדומים – גם כאלה שמתיישנים ארוך יותר – שומרים על הרבה פרי, בתנאי שהוא היה שם מקודם. ישנה מודעות לשימוש בעץ ישן, והיד, כך נראה, לא מהירה מדי על ההדק.
סיכום?
אם אתם מחפשים יינות טובים, משהו שבין עולם חדש וישן, במחירים סבירים (גם בארץ), לכו על יינות דרום אפריקאים. גם במה שיש כאן, הסיכוי שתפספסו בגדול הוא קטן מאוד.
אלא אם כן בחרתם במרלו.