טעימת זנים אדומים בנגב: שנה שלישית

עוד שלל טעימות יין מכרמי הניסוי בנגב, שנטועים בזנים אדומים. יין מבציר 2017, שלטעמי מתחיל להראות כיוון ברור בהשוואה ליין של הבציר הקודם

בדיוק בשנה שעברה נערכה טעימת יינות שנעשו בתסיסות זעירות מכרמים ניסויים ברמת נגב ובמצפה רמון; בגבהים של כ- 300 מ' ו- 850 מ'. השנה נערכה טעימה מהשנה השלישית לכרמים, שכוללים גם זנים לבנים, שנטעמים במועד אחר, מוקדם יותר בשנה.

אני מקווה להביא טעימה של כמה יינות מוכנים מהנגב, בקרוב.

רק תזכורת: בשתי חלקות הניסוי – 4-5 דונם כל אחת – נטועים 30 זני ענבים שונים, 20 מהם אדומים ועשרה לבנים. כל זן נטוע במספר חזרות (8-9 יחידות מכל זן) באזורים שונים של הכרם. את המחקר מוביל ד"ר אמנון בוסתן, ושותפים לו ד"ר ערן הרכבי וד"ר שיבי דרורי, שהצוות שלו באריאל מבצע את המיקרו-ויניפיקציות. פאנל של מספר טועמים – ייננים ברובם – טועם את היינות ומעריך אותם. הכרמים נבצרים לבריקס ממוצע של 24 (בהתאם ליכולת ולזן) ולאחר התסיסה, היין עובר השהייה על שבבים במשך חודש.

הסתכלתי על הרשימה שלי מהשנה שעברה, ובה כתבתי כך:

הסיכום שלי היה די דומה לזה של צוות הטועמים, אני חייב לומר: פטי ורדו, פטיט סירה, סירה, דולצ'טו, ארגמן (מצפה) יצרו יינות סבירים ואפילו טובים לדעת הצוות. אני יכולתי לחיות גם עם הטינטו קאו והרובי קברנה ממצפה רמון. את הטוריגה נסיונאל, עם 17% אלכוהול, הייתי שולח ישר ל'סגנון פורט' או לזיקוק.

השנה לא הייתה שונה בהרבה, וזה טוב. זה אומר שיש כיוון ואפשר כבר לדבר על זנים מוצלחים יותר ופחות, כאלה שמתאימים לגידול בנגב וכאלה שאפשר לוותר עליהם.

מה שכן, אם תשימו לב, הרשימה כוללת זנים שהם פחות 'מבוקשים', כלומר כאלה שמבחינה מסחרית יהיה קשה להתמודד איתם: דולצ'טו, למשל, או רובי קברנה. סירה יש די והותר בארץ, נראה לי, כך שאנחנו נשארים פחות או יותר עם פטי ורדו, פטיט סירה וארגמן.

• ההבדלים בין הכרמים די גדולים, ואין כמעט זנים שמצליחים בשני המקומות; יש בהחלט כאלה שלא מצליחים באף אחד מהם, זה כן.
• בעיה נוספת היא העדר עקביות. מוקדם מדי לשפוט, אבל בין שנה לשנה ישנם הבדלים שהם מעבר למקרי או עניין של לימוד.

רובי קברנה
הזן המוזר הזה, אחד מזני אולמו מדיוויס, קליפורניה. אני חושב שרק תשבי עובד איתו בארץ, ויש לי רושם שאם היו מכנסים את שלל מי שכן עובדים איתו בעולם ומודים בכך, המספר היה קטן מאוד. זהו היבריד של קריניאן וקברנה סוביניון, שבידיו של תשבי מייצר יינות פרחוניים קלים, בעלי אופי שמזכיר קריניאן צעיר.

כאן – וזו לא השנה הראשונה – הוא מתבטא יפה. זהו זן שמתאים לגידול בתנאי חום ועקת מים ואפשר לומר שהוא מוכיח את עצמו: היין ממצפה רמון היה בעל אף טוב, עם פירות שחורים. הפה היה קצת מתקתק, מלא יחסית ונעים, עם סיומת טאנית (86). היין מרמת נגב היה כהה יותר, אבל בעל אותם מאפייני פרי שחור וגם קצת בשרני. (84/85). אני לא יודע למה ניקדתי אותו טיפה נמוך יותר, אבל זו אחת הדוגמאות הבודדות לזן שעשה די טוב בשני המקומות, לפחות השנה. בשנה שעברה הוא הראה פחות יציבות.

בעבודה נכונה יש כאן זן מילוי מבטיח, אולי גם בעל אופי ייחודי.

קברנה סוביניון
היין ממצפה היה יחסית סגור ולמעט ירוק. פה חלק אמנם, אבל לא מצדיק השקעה. (82). היין מרמת נגב היה טוב בהרבה, בעל גוף קל ופרחוני, אבל חיוור וצלול; לא משהו שחובבי הזן ישמו בעבורו כסף. (84).

פינוטאז'
מצפה: צבע סגול אדום טוב, אף ירוק, של פלפל. פה מבוגר ולא מורכב. (82). רמת נגב היה פחות ירוק, קצת יותר אופייני (מעט קפה) ופרחוני. (86)

פטי ורדו
מצפה: אף טוב, פירותי, מהודק מאוד. הפה לא עמוס מדי וטאני. יין שיכול להתפתח יפה. (86/87). רמת נגב (המקום החם יותר) היה קצת מחוזר, אבל הפה היה עגול ומלא, הטאנינים היו טובים מאוד והתרשמתי שהוא מאוזן ובעל פוטנציאל. (86/87).

קריניאן
מצפה נותנת יין פרחוני וקל, רענן בסיומת, מעט כשותי – ירוק. מעניין. (84). רמת נגב – חיוור ממש וחסר אופי. (75)

טוריגה נסיונל
מצפה: אף פרחוני אופייני, פה שמזכיר פורט. (84). רמת נגב לא נעשה יין.

ארגמן
מצפה: כאן הופק יין בעל צבע סגול אטום, אף שמזכיר דיו ממש, עשיר כמעט. הפה חלק, אוורירי. יין שבהחלט אפשר לשתות. (86). רמת נגב – אין.

פטיט סירה (דוריף)
מצפה: אף מעט מחוזר, הפה מעט ירוק והיין טאני מאוד. גוף בינוני, והכול על רקע של צבע סגול יפה. לקחתי שארית הביתה, ואחרי יום בבקבוק פתוח הוא היה יין שכיף היה לשתות ממנו. (86/87).

זינפנדל
מצפה – אין בשורה. (83). רמת נגב אפילו לא נעשה יין.

טמפרניו
מצפה: יכולתי לסבול את הצבע – סגול כהה. האף די סגור והפה היה טוב. מאוד לא אופייני, אבל כן משהו שאפשר לעבוד איתו (85). רמת נגב היה בעל צבע צלול יותר ובעל אף קמצן. (83)

דולצ'טו
מצפה: צבע בינוני, אף פרחוני, ארומתי, טוב. די אופייני (פרחים סגולים). הפה טוב והיין מלא ובעל סיומת מצוינת (88). מרמת נגב הופק יין כמעט חיוור, בעל אף פרחוני ונעים. (84/85)

ברברה
רמת נגב: אמרו לי שבניגוד ליינות אחרים, החומציות המקורית של הענבים הייתה טובה. לא ברור לי איך. פה רע. (81).

סירה
רמת נגב: אף טוב, ליין בעל צבע סגול נעים. קצת בשרני ומעט מחוזר. אני חושב שהייתי מזהה שמדוברכ בסירה. (86). ממצפה התקבל יין הרבה פחות טוב וממש לא נעים (82).

מלבק
היין ממצפה הריח לי קצת אלכוהולי. הפה היה נעים, חלק ופירותי. סיומת בינונית. (86). היין מרמת נגב היה מעט ירוק, אך פרחוני וטוב. (87). זו הפתעה בהשוואה לשנה שעברה.

קברנה פרנק
מי היה מאמין: היין ממצפה רמון היה מעניין, ממש לא ירוק (תודה לאל) ורק קצת קצר. (84). היין מרמת נגב החמה היה חלק, אפילו אלגנטי ובעל פרי. מאוד 'שתי'. (86)

מרלו
משני הכרמים – pass.

ציוני הפאנל, שהורכב מתשעה טועמים (סיכום גס, ממה שהספקתי לרשום).

מרלו – 83 בשני הכרמים
רובי קברנה – 83 בשני הכרמים
דולצ'טו – לא מצטיין (80+-)
מלבק – ,מרשים" – רמת נגב גבוה יותר.
קברנה פרנק – במצפה מזוהה יותר (85)
פינוטאז' – רמת נגב עם ציון גבוה יותר – 86 מול 83.
סירה – רמת נגב טוב יותר – 83 מול 81.
ברברה – "חומציות גבוהה יחסית"
קברנה סוביניון – איכות בינונית יחסית, יותר טוב במצפה רמון.
טמפרניו – יינות בינוניים.
פטי ורדו – יין טוב, מעניין – 86 במצפה, 87 ברמת נגב.
ארגמן – מצפה תואר כשחור ומאוזן – 87.
פטיט סירה – 88
טוריגה – 81
זינפנדל – 82.

לסיום: יש שיאמרו שאין מה להשקיע ביינות אדומים מהנגב וחשוב להשקיע ביינות לבנים.

אני לא לגמרי מסכים. אמנם, חיי הכרמים לא יהיו ארוכים במיוחד ולכן תדרש לדעתי השקעה יחסית גבוהה בגידול, אבל אם נשכיל לגדל את הזנים הנכונים ולבודד את האופי הטרוארי שלהם באזור המדובר, אפשר בהחלט לייצר יין עם אמירה ושיווקיות טובה.

הבעיה העיקרית של גידול בנגב היא העקביות; אי אפשר לסמוך על גידול כרמים של זנים, במקומות ששנה אחת נותנים יין טוב ושנה אחרת פשוט קורסים. יהיה צורך להמשיך ללמוד את המקום הזה ומבחינה זו נעשית כאן מלאכת קודש.