פריחת הג'ין בבועה התל אביבית בואכה הסרווסריה עשתה ככל הנראה משהו לקברניטי "הכרם" והם החליטו להביא ארצה Sloe Gin. מה זה ולמה, ומה הקשר בינו לבין פרות
אחת החוויות היותר מביכות שהיו לי בצעירותי, קשורה ב- Sloe. לא בג'ין, לצערי, אלא בספק שיח-ספק עץ הזה, שאיתו הייתה לי התקלות לא לגמרי נעימה. עם הסלו ג'ין – ספק ג'ין-ספק ליקר – הייתה לי התקלות מאוחרת הרבה יותר, על לא מעט סודה.
סלו ג'ין הוא לא ממש ג'ין. הוא מבוסס על ג'ין, שבו משרים את פירות צמח בשם זה. מה שמתקבל, הוא ליקר אדמדם, בעל טעמים מרירים-מתוקים. Sloe הוא צמח ממשפחת הוורדניים – אותה משפחה של המשמש והשקד – ומי שיתרכז היטב בארומות ובטעמים של המשקה הזה, יוכל לזהות בהם את המאפיינים המוכרים של ליקר שקדים או אפילו אמרטו. השריית הפירות במים מוציאה מעט הידרוגן ציאניד; אותה ארומת שקדים מרים. אין מה לדאוג, אבל כדאי לדעת.
באנגליה משתמשים בצמח לא מעט כמחסומי בקר. גדרות לא נמוכות, ירוקות, שמרחוק נראות די אטרקטיביות כשהן פורחות בפריחה לבנה, שבאה לפני העלים. במפגש שהיה לי עם אחת הגדרות האלה היו מעורבות גם חמש או שש פרות – אני די בטוח שאחת מהן הייתה לאו דווקא מהמין היפה – שהעזתי להכנס לשטח המרעה שלהן. עד היום אני לא בדיוק יודע מה היה שם, רק שהיו די הרבה צחוקים מסביב, כשניסיתי לדלג דרך חור או משהו במשוכה כזו. זו ההזדמנות שבה גיליתי את המקור לשמו הלטיני של הצמח – Prunus spinoza: הוא לא נקרא על שמו של הפילוסוף היהודי המהולל, אלא פשוט על שמם של הקוצים הנאים והארוכים למדי שהוא מטפח: spinoza – spines .
את פירות הפרי – בארץ מכנים אותו 'שזיף פרא', והוא אכן מאותה משפחה – קוטפים אחרי קרה ראשונה או שתיים, כשהפרי קפא והפשיר. נותנים לא דקירה ומשרים משהו כמו שלושה חודשים בג'ין. הרעיון בקפיאה הוא לא לרכז סוכרים כמו בענבי יין, אלא לרכך את המרירות ואת הטאניות שלו. אם לא עושים את זה – אפילו מלאכותית – קשה מאוד לאכול את הפרי.
ההיימן'ס סלו ג'ין מפתיע: הוא טעים, מתקתק למדי וקצת חם. המרירות האופיינית טובה ולא חזקה מדי או 'קשה'. המחיר – 110 ש"ח, ואם הוא אכן עשוי על בסיס השריית הפרי בג'ין ולא באיזה אלכוהול דגנים או "כהל נייטרלי" מתובל – אז הוא גם נאמן למקור. אפשר להכין ממנו ג'ין פיז נחמד או לשתות אותו עם קצת ורמוט מתוק וכמה טיפות של אנגוסטורה ביטרס או משהו דומה.