זנים ים תיכוניים: הטרנד החדש?

ויתקין, רקנאטי, כרמל, תבור, בנימינה… עכשיו גם סוסון ים וארזה: האם אנחנו עומדים בפני שטף של יינות  רון ושאטונף דו פאפ ישראליים? 

יש מי שיקראו לזה אופנה חדשה וישנם מי שיכנו את העניין הזה התפכחות. יש מי שידברו על 'תעשייה שמחפשת את עצמה' ולומדת, אבל בארץ ישראל קם היינן היהודי ומכריז "פה זה ים-תיכון!".

השחקנים החדשים בשוק הם ארזה, עם סדרת יינות חדשה ומבט לעתיד באסטרטגיה הזו, ואילו 'סוסון ים' מחזק את מבחר הזנים הדרום-צרפתיים שלו, עם שניים: סנסו וקונואז.

ארזה iMed Juvenile 2013 (צילום: אייל קרן)
ארזה iMed Juvenile 2013 (צילום: אייל קרן)

ארזה iMed – יינות ישראליים מזנים ים תיכוניים

"הישראלים זה עדיין קברנה סוביניון ומרלו", אומר אלחנן שור מיקב ארזה, "אבל אנחנו רוצים לבוא עם משהו חדש ולא פוחדים לכתוב על התוויות שמות שאנשים לא מכירים." את הדברים האלה הוא אמר בהשקת סדרת היינות החדשה של היקב – iMed. כאן מדובר בסדרה של שישה יינות אדומים, חלקם זניים: מורבדר, סירה, קריניאן וארגמן, ושני בלנדים: אחד של גרנאש, מורבדר וסירה, ושני של ארגמן וגרנאש.  היינות עצמם נעמים לשתיה ובעלי אלכוהול יחסית מתון – בתלות בזנים. הטעמים על הצד הפירותי-עדין, עם רשמי עץ. אני אהבתי את הקריניאן ואת הארגמן, כאשר המורבדר והבלנד הצעיר – ג'ובניל, ארגמן וגרנאש – מעניינים מאוד.

ל'ארזה' מדובר במהלך אסטרטגי לא פשוט: מעבר מיינות שפונים לכלל העולם עם זנים בינלאומיים ליינות מאוד ממוקדי-מסעדה או חנויות יין הוא לא מעבר פשוט. הרעיון מאחורי הסדרה הוא לא רק לעשות יין מזנים דרום צרפתיים או מארגמן, אלא לתת לקהל גם יין נגיש מאוד, שיתאים למטבח ולאוכל המקומי.ככל שזה נוגע לי, אני חושב שהסדרה קולעת למטרה הזו ושום לקוח במסעדה לא יחזיר את היין בטענה שהוא צעיר מדי, נניח, או 'סגור'. מתיקות הפרי שיש בחלק מהיינות עושה אותם בהחלט למשהו שמתסדר גם עם מטבח קצת מתובל.

מבחינה ייננית, לפיליפ ליכטנשטיין, היינן של ארזה, יש כאן יתרון על פני ייננים רבים אחרים, כיון שהוא מוותיקי הייננים שעשו שימוש בקריניאן, גרנאש ובעיקר בארגמן. את המורבדר הוא עדיין לומד ויש לא מעט מה ללמוד, הוא אומר, אבל היין הראשון שלו בסדרה הזו מראה פוטנציאל לא רע בכלל ואפילו מעבר לזה (יינות iMed יימכרו בכ- 95 ש"ח לבקבוק; ג'ובניל – 85 ש"ח).

סוסון ים – קונואז, סנסו ומורבדר

עוד מישהו שלומד זנים חדשים ומוכן לקחת את הסיכון בלימוד הזה הוא זאב דוניה, שמחדש במה שנראה כמו 'כל המישורים'. כשאני מדבר על סיכון, אני מדבר על לקחת כרם שבו זן שאתה לא מכיר ואין לך מושג אם יצא ממנו יין ראוי. יקב גדול יכול לשכוח מהיינות האלה בבלנדים שלו, אבל יקב בוטיק קטן, כמו סוסון ים, חייב ללכת על כל הקופה. ראו את מקרה הוויוניה הראשון של יקבי רמת הגולן, שחולק חינם לפני שנים ב'בית הסקוטי' ביפו, או את צרעה והאוזלטה: אני דווקא חיבבתי את הבלנד שערן פיק עשה עם סירה, אבל היין – הזה או אחר – טרם בשוק.

סוסון ים אם כך מוציא רוזה ראשון, ובמקביל חושף חביות שבהן בלנדים מעוררי סקרנות. בין השאר הרבה זנים מדרום עמק הרון ושאטונף דו פאפ.

הרוזה שלו מורכב מ- 70% סנסו, 25% קונואז ו- 5% גרנאש. בקונואז משתמשים בשאטונף דו פאפ בזכות החמיצות שלו מצד אחד, והיכולת שלו לרכך את הגרנאש, מצד שני. החמיצות של הרוזה של דוניה אכן נעימה. באף יש לו קצת toast ופרחים, והצבע צבע סלמון ורוד. כמה יש מזה? סביבות 500 בקבוקים, שנמכרים ב- 75 ש"ח, רק ביקב, והם טסים.  לצידם נוסע לו גם הצ'פלין 2012: היין המחתרתי השני (אחרי קהלת) שדוניה מוציא, ומכיל 100% גרנאש – שתי חביות בלבד, מכרם שנותן יבול של 800 ק"ג לארבעה דונם.

הקונואז נכנס גם ל'רומיין' של סוסון ים. גרסת 2013 שמונחת לה עכשיו בחביות עדיין בנוי מבלנדים שונים: 50% גרנאש, 20% סירה, 20% מורבדר ו- 10% קונואז (מדלתון, אגב, בכורמות של איל מילס בכרם שסוסון ים חכר בחכירה ארוכה) מתגלה כיין מתובל, בשרני ופרחוני – אין ספק שיש פה סירה – עם סיומת טאנית במקצת, בעלת חמיצות מאוזנת. בחבית שניה הכניס דוניה 67% גרנאש, 12% מורבדר וחצי-חצי סירה וסנסו. התוצאה כאן? אף סגור יותר, מתקתק מעט יותר ופחות בשרני. בפה החמיצות גבוהה יותר ואפילו מרשימה ליין מאקלים כשלנו.

כשלעצמו – עם 5% של סירה – הקונואז מתגלה כמאוד עשיר בפרי אדום  – פטל ודובדבן. לצד זה יש קצת פלפל לבן מהסירה, אבל מה שיותר מפתיע הם טעמים של אשכולית אדומה. ללא תוספת של סירה, הקונואז מקבל אופי קל יותר – אכן ללא אותו פלפל – אבל האשכולית האדומה שם.

מה שכבר אפשר לשים עליו את היד – כמעט – הם אלול 2012, לנון 2012 ו- המינגווי 2012 (נמכרים עכשיו במכירה עתידית).

חובבי סוסון ים יאהבו מאוד את היינות האלה: האלול 2012 – קברנה, סירה ופטי סירה – עתיר ריחות של תה שחור. הפה חלק, קטיפתי ממש ומלא. סיומת ארוכה וטובה.

ההמינגווי 2012 עושה גם הוא קולות מבטיחים מאוד: כמו האלול, זהו בלנד פחות רדיקלי מהיינות שפרטתי למעלה, עם 2/3 פטי סירה, 1/6 סירה ו- 1/6 קברנה סוביניון. המון יין: סמיך, שחור ממש, ו"עבה" בפה. טאניות מצוינת ובשלות. אולי לא יין לכל אחד, אבל מי שאוהב את הפה הגדול הזה יאהב מאוד את היין (90 ש"ח בקניה עתידית).

הלנון 2012 מכיל 85% זינפנדל מהכרם הוותיק בבר גיורא, והיתרה נחלקת 1/2-1/2 בין מורבדר וסירה. באף יש ריחות שמזכירים שרף אורנים (הפטי סירה – דוריף – מקבל כאן חביות חדשות ואולי משם), אבל היין כשלעצמו הוא מאוד מלא, עגול וטאני, עם חמיצות יוצאת מהכלל וסיומת ארוכה.