את ההגדרה "שתיה גם בכמויות גדולות" צריך להבין לאור הרגלי השתיה של הגיאורגים. הם שותים הרבה, זה נכון, אבל בצורה שונה אחרת מזו שלנו
אנחנו רואים וקוראים לא מעט על ה- Supra; אותה ארוחה חגיגית, שבה מברכים, שותים ואוכלים בכמויות גדולות ויפות. הטמדה הוא מנהל הארוחה והברכות ובכל פרק זמן מרימים כוס ושותים לחיי המארח או אשתו או מכל סיבה אחרת. באירועים כאלה הגיאורגים בהחלט שותים – ושותים הרבה. אחד המאחרים שלנו בסיור בגיאורגיה אמר שבחתונה שלו היו כ- 100 מוזמנים והוא הזמין לא פחות מאשר 350 ליטר יין. מאה מוזמנים היא חתונה גדולה בגיאורגיה, שבה החברה משפחתית מאוד, ומדובר על ערב אחד, שבו אורח ממוצע שותה או שתה 3.5 ליטר יין – כמעט חמישה בקבוקים.
אבל זהו. כאן זה נגמר. מסורתית, הגיאורגים לא שותים יין בהזדמנויות אחרות. הם לא ישתו יין בארוחה משפחתית רגילה למשל, או ביום-יום שגרתי. ביציאה למסעדה לא יהיה מצב שבו אין בקבוקי יין על השולחן, אבל אז אנחנו "במתכונת סופרה". אחרת שותים משקאות קלים או בירה – כשחם.
היום רואים יותר ויותר ברי יין בטביליסי, ואלה מקומות שמציעים לצעירים שתיה במתכונת שדומה לזו שלנו: יציאה בערב וישיבה על בקבוק יין או שניים (או שלושה…), עם או בלי אוכל, ואפשרות לקנות יין הביתה. בבר יין גיאורגי מחיר היין לצריכה במקום יהיה זהה למחירו לקניה – כלומר נמוך. הרעיון הוא שאתה קודם כל קונה יין, ואתה יכול לשתות אותו במקום או לא. זה הפוך מהמתכונת הנפוצה אצלנו נניח, שבה אתה בא כדי לשתות יין במקום, ויכול גם לקנות הביתה.
אופי ייצור היין, שבו לכל משפחה "יקב" משלה, וצריכת יין שמאופיינת בצריכה באירועים, יצר מצב שבו התעשייה חייבת להתבסס קודם כל על יצוא.
היין הגיאורגי היה מוכר מאוד במדינות מזרח אירופה – אוקראינה, רוסיה וכד' – וזה היה השוק המסורתי של התעשייה. הנשיא הקודם של גיאורגיה – מיכאיל סאקאשווילי – שהיה פרו מערבי, הצליח להסתבך עם הרוסים כך, שאלה הטילו אמברגו על מוצרים גיאורגיים ולמעשה חנקו את הכלכלה המקומית וגרמו למשבר עמוק ששיאו היה ב- 2007 ולמלחמה בעקבותיו. בעקבות האמברגו הזה החלו יותר ויותר יקבים גיאורגיים לחפש שוקי יעד חדשים במערב אירופה, יפן, ארצות הברית וסין, ולייצר יינות "אירופיים", שיקלעו לטעם של צרכני היין במדינות האלה. כמו שסיפרתי קודם, השינויים האלה בתפיסת טעמי היין גרמו גם הם לנזקים לשיטות ייצור היין המסורתיות של הגיאורגים, ורק בשנים האחרונות הדברים מתחילים שוב להתאזן.
מה לגבי ההרגלים של הקהל הצעיר יותר?
כמו שהזכרתי, טביליסי מלאה מקומות שקשורים ביין: ברי יין, חנויות יין ו"נציגויות" של יקבים, כלומר חנויות שמציגות את הלוגו של יקב זה או אחר כשלט החנות.
חנויות היין – בין אם גדולות ובין אם קטנות – מציגות כמעט אך ורק מגוון מקומי, למרות שבמקומות מסוימים כן ראינו יינות יבוא; המחירים של האחרונים פשוט גבוהים מדי לגיאורגי הממוצע. בסופרמרקט – כמו קרפור, לדוגמא – תהיה מחלקת יין ומשקאות גדולה מאוד ומקיפה מאוד והמחירים בכל מקום יהיו מצוינים. ברי היין, שפונים לא מעט לקהל צעיר ולתיירים – בעיקר דוברי רוסית – מוכרים יין במחירים סבירים לחלוטין גם במונחים מקומיים, ויש גם ברי יין שמתמחים בסגנון יין כזה או אחר. דוגמא לכך ראינו בבר יין שנקרא Vino Underground: בר יין שיש לו מטבחון זערורי ממש, אבל מגיש מבחר גדול של יינות גיאורגיים מסורתיים ואורגניים או טבעיים ממקומות אחרים בעולם. המקום הוקם על ידי שמונה מגדלי יין וייננים שייצור יין טבעי הוא המכנה המשותף לכולם. במקום הזה, שממוקם בטביליסי העתיקה, תמצאו לא רק את היינות שלהם, אלא מן הסתם גם יינות של יצרנים אחרים ויצרנים אירופאיים ואחרים, כל עוד הם "טבעיים" – כתומים, אדומים או לבנים. אפשר לטעום יין, לקנות או לשתות במקום, לאכול ולשמוע מוסיקה חיה. ואם מחיר בקבוק יין ממוצע בגיאורגיה הוא 10 לארי – כ- 16 ש"ח, הרי שבבר מחירו של בקבוק יין יהיה כ- 30 לארי.
בבר אחר – Tsangala’s, שנמצא ממש מול הפטריארכיה הגיאורגית, בעיר העתיקה, תוכלו למצוא מבחר גדול הרבה יותר של יינות ומכל מיני סוגים, אבל את האוכל יזמינו עבורכם ממסעדה סמוכה. המקום הזה הוא שכן של אכסניה, ואני מניח שבעונת התיירות, עיקר האוכלוסיה צעירה ותיירותית. בתקופה שבה אנחנו ביקרנו במקום – אוקטובר – היו בו בעיקר מקומיים ותיירים מרוסיה.
לסיכום, אם כך: הגיאורגים שותים יין, והרבה, אבל הם לא עושים את זה בבית, בסגנון היום-יומי שאנחנו רוצים להכיר כאן או מכירים מאירופה. במסעדות תוכלו לרכוש יין מסורתי, בבקבוקים או ממכל, או יין "אירופי" מתוצרת מקומית.