כמה מילים – באמת רק כמה – על הוויסקי הסקוטי הכי צפוני שתמצאו, וכמה 'שנתונים' שלו.
היילנד פארק נוסדה על ידי מגנוס יונסן, שהיה שמש כנסייה ביום, ומבריח משקאות בלילה. את המזקקה ייסד בביתו – היי פארק – ובסופו של דבר מי שרכשו אותה ממנו, וקצין המשטרה המקומית בראשם, נתנו לה את שמה: היילנד פארק.
זהו מותג הוויסקי הצפוני ביותר של סקוטלנד: מקורו במזקקה באיי אורקני, קבוצה קטנה של איים – 70 במספר – ששוכנים בצפון מזרח ארץ החצאיות. האי, סחוף הרוחות, היה לא פעם נתון לפלישתם של ויקינגים אמיצים ומרעים אחרים, שחלקם השאירו חותמם עליו וחלקם נכנעו לאיתני הטבע, ונעלמו עם הדורות. כך, המזקקה מדגישה לא מעט את האופי ה'קשה' של האיים, של מזג האוויר שבהם ושל קשיי המחיה: העיצוב הכללי, שמייצג גם את העבר הוויקינגי של האיים, משדר גם את אווירת ה'גיאוגרפיה' שלהם. הוא כולו בגווני אפור-לבן-שחור, וכמעט בכל תמונה שהמזקקה משחררת, יש משהו משל הים: אצות חומות, גלים גבוהים ואד אפלולי, בנוסח אדגר אלן פו; כזה העולה מן הים… עצים לא תמצאו באי הזה, ואם כן, הם יהיו מהסוג הנמוך, שנשתלו כעצים בוגרים, על ידי האדם. אני מתאר לעצמי שאם באיילה חיי היום יום לא בדיוק מלאי התרחשויות, אז באורקני מטפסים על הקירות לא פחות.
החלק הטוב בכל הבלגאן הזה הוא שיש בכל זאת תנאים לייצור ויסקי. בזכות זרמי הים החמימים, ההבדל בין טמפרטורות החורף והקיץ באיים הוא של שמונה מעלות בלבד, והמקסימום הוא של 12 מעלות. קר, והרוח נושבת, אבל אפשר לחיות ולא רק זה: אין כמעט נידוף מהחביות, שהן אגב כולן חביות שרי. נקודה מעניינת נוספת שקשורה בענייני חביות, היא מעין חיתון כפול שהמזקקה עושה: המילוי הראשון הוא במגוון חוזקי אלכוהול, ואז מורידים את הכל ל- 46% ומחזירים לחיתון, או מה שהם מכנים "הרמוניזציה" בחביות, לפני מיהול סופי ל- 43%. חביות השרי – מאלון ספרדי ואלון אמריקאי – מסיימות אותו, שלא כמו בכל ויסקי סקוטי כמעט, בו משתמשים בחביות ברבן. בנוסף, המזקקה משתמשת בצורה מתוכננת בחביות first fill ו- refill. השילוב – מתחילה לסוף – ייחודי.
מלבד מנהגי החיתון המוזרים של היילנד פארק, סוד הטעמים היחודיים של הוויסקי הזה הוא בכבול שלהם: כבול מקומי – ללא שורשי עצים, אלא רק שורשי שיחים, עדינים ודקים יותר (רובם של אברש), שתחת רצפת הליתות של המזקקה, נותן לו טעמים מתקתקים, בנוסף לאלה המעושנים. אמנם לא כל הלתת של המזקקה עולה על הרצפות שלה (רק כ- 20%), אבל אפשר להתנחם שלפחות השאר מיוצר לפי הנחיות המזקקה, באותו אופן. צריכת הכבול עומדת על 300 טון בשנה – ויש עדיין מספיק כבול ל- 350 שנה…
הנה רשמי טעימה של שלושת השנתונים: 12, 18 ו – 25 שנה. בנוסף לוויסקי האלה, יש גם ויסקי בני 15, 16 ו- 30 שנה. כמובן שבחו"ל ניתן להשיג היילנד במגוון מופעים גדול יותר, כולל שניים שנקראים על שמו של מגנוס ה'קדוש'…
12 שנה
עישון מאוד מאוד קליל, על אף מתקתק ופרחוני. קצת שוקולד חלב, הפה מעקצץ קלות במתקפה ואז שמנוני, חלק ומתייבש במהירות ומשאיר את הפה חד וחריף. מים מוציאים ריחות יותר ירקרקים ומחליקים מאוד את הוויסקי. 25% פירסט פיל, והשאר – לא יודעים…
18 שנה
מצוין. האף הרבה יותר ארומתי, מאוד מתוק עם קצת רום ושוקולד. הפה פחות שמנוני מקודמו, ומעניין: בלי להכנס לכל מיני פירות יבשים וכבדים, כן אפשר לחוש בקצת דבשיות. המתיקות מאוד נעימה אחרי כמה שניות, וזהו ויסקי לא מאוד יבש או חריף. תוספת מים תעדן אותו מאוד ותוציא ריחות של פרחים עדינים – ממש מרשים. עם זאת, אבל כדאי, ממש כדאי, לטעום ולשתות אותו כמות שהוא. אחד מהוויסקי הטובים שתוכלו למצוא. 43% אלכוהול.
25 שנה
זהו ויסקי מאוד מאוד יבש, וחריף בגרון. ה- 25 שנה כבד מאוד ו'חם', ומשאיר אפטר טייסט מאוד ארוך. המתיקות האופיינית למזקקה מאוד בולטת כאן, במיוחד אחרי שמוסיפים קצת מים. בעצם, עם 48% אלכוהול הוויסקי הזה ממש דורש מים: הוא מוציא גוונים מנטוליים מפתיעים, פרחים וארומות שרי כבדות, שמסיימות אותו.
שורה תחתונה? ויסקי מדהים, בכל מובן. ה- 18 שנה מעניק את החוויה השלמה ביותר לטעמי, במיוחד בשקלול המחיר שלו, לעומת ה- 25.