דרוהין, שאבלי, בורגון ושות': מראה 2022

מרתף יין דרוהין

בית ג'וזף דרוהין הוא אחד מהנגוסיאנים הגדולים והוותיקים בבורגון. נפגשתי עם מנהל היצוא הוותיק של הבית – כריסטוף תומס – לשמוע ממנו קצת עדכונים על הנעשה במחוז היין

זו לא פעם ראשונה שכריסטוף תומס, מנהל הייצוא המאוד ותיק של Drouhin, מבקר בישראל. הוא כבר 15 שנים עם דרוהין, ואני זוכר אותו עוד מימים אחרים, בבית מפורסם אחר – שאפוטייה. ככל הנראה, הפעם האחרונה שבה נפגשנו הייתה ב- 2014 והפעם הייתה בהחלט הזדמנות טובה להתדעכן, עד כמה שניתן, בנעשה בבורגון.

שני דברים, כך נראה, ממשיכים לתת את הטון בכל מה שקשור באזור היין הזה:

1. כסף.

2. מזג אוויר.

משתי הבחינות האלה, שום דבר לא השתנה מאז הפגישה האחרונה שלי עם תומס, ואם כבר, אז רק התחזק: המחירים עלו ומזג האוויר נהיה עוד יותר גרוע. שני דברים שפעלו וממשיכים לפעול לרעת חובבי היין, והנה ציטוט מהכתבה של 2014:

התלונה העיקרית של כריסטוף תומאס, מנהל היצוא של דרוהין שמבקר בארץ בפעם החמישית, היא על מחירי הקרקע בבורגון, שהאמירו בשנים האחרונות: "יש עכשיו הקטאר של כרמים במיקום טוב, אם אתם מעוניינים, במחיר של 22.4 מליון יורו. המחירים הם כל כך גבוהים באזור, שדרוהין ואחרים נאלצים להתרחב למקומות אחרים בצרפת או להמשיך לחכור שטחים בכמות גדולה יותר…"

בורגון סובלת לא רק ממחירי קרקע מאמירים, אלא גם מתהפוכות מזג אוויר: הרבה סערות ברד וגשמים שגרמו נזקים משמעותיים ליצרנים, אחרי בצירים שהוגדרו פחות טובים או כאלה שהיבולים בהם היו קטנים במיוחד."

מזג האוויר ברור: ההתחממות הגלובלית, שלפני 10 – 15 שנים חשבו בבורגון שתעשה להם טוב ("יהיה אצלנו פחות כפור, פחות ברד באביב, פחות סיכונים ויותר 'גוף' ליין, כמה נפלא.") מתגלה כצרה הצרורה של האזור: בשנה שעברה נחתכו היבולים עד כדי כך, שהבציר הוגדר כקטן ביותר במשהו כמו 40 השנים האחרונות. וארבעים שנים או לא, זה בכלל לא משנה: הביקוש ליינות בורגון המריא איפשהו נניח ב- 2014- 2015 ומאז אין עם מי לדבר. אם השקעתם בינות טוסקנים או בורדו, הכסף שלכם לא עשה אפילו שישית ממה שעשו יינות פיאמונטה או בורגון.

"מה הסוד של האזור?" אני שואל את כריסטוף תומס.

"אני לא בטוח שאני יודע," הוא אומר. "אני כן חושב שיש משהו בפשטות הסיווג של בורגון, בהשוואה לאזורי יין קלאסיים אחרים, ובוודאי שיש הבדל בזמינות היין. יכול להיות ששמות הכרמים והאפלסיונים השונים קשים לביטוי, אבל העובדה היא שהלקוחות יודעים איפה הם נמצאים מבחינת מה שהם מחפשים ("אני קונה עד וילאז'", למשל) וזה מקל עלינו למכור."

מאוד יכול להיות שהוא צודק בעניין הזה – והעובדה היא שהגרמנים למשל מחפשים כל הזמן דרכים לפשט את הסיווגים שלהם – אבל הוא מזכיר עוד משהו, ושם יש נקודה חשובה לא פחות:

"שני דברים קרו בעשור האחרון: 1. בורדו תמיד סמכה על האפיפיור שלה, שידברר אותה. ברגע שרוברט פרקר נעלם, ואין מי שהחליף אותו בעיני צרכני היין, בורדו התחילה לשקוע. קשה לעקוב אחרי משהו שאתה לא מבין בו, אם אין על מי לסמוך. מהבחינה הזו, בורגון הייתה מאוד שונה; יצרני היין תמיד דיבררו ודיברו על היינות שלהם בעצמם, הסבירו את עצמם ומכרו את היין.

שם גם היה עקב אכילס של אנשי בורגון: בעוד שבורדו תמיד מכרה יין לאנגלים, והבתים תמיד דיברו אנגלית, אם היה צורך, בבורגון המצב היה שונה לגמרי: הדור הקודם לא דיבר מילה אנגלית כי הוא לא מכר ליצוא, ולכן אי אפשר היה לדבר לעולם. הכניסה של דור צעיר, עליית המחירים (שמאפשרת לשכור שכירים – חלקם מן הסתם עם הפנים ליצוא. ש.ק.) והעניין העולמי משנה את כל זה ומקל על כולם."

"מה לגבי כמויות היין? איך אתם מסתדרים עם זה?

"הכול באלוקציה." אומר תומס. "אפילו בורגון אליגוטה נמכר בכמויות מדודות ללקוחות שלנו."

והם לא היחידים שעושים את זה; גם יצרנים אחרים מתמודדים עם היבולים הקטנים יותר, וגם האחרים נוקטים בכל מיני שיטות כדי להתמודד עם המחסור ועם הביקושים. חלק מורידים איכות – במיוחד של היינות הפשוטים יותר – אבל חלק לא. שלא כמו יצרנים שונים – כולל בארץ – הבית לא מוותר על שוקים קשים או קטנים, אלא פורש את השמיכה על כולם. היא דקה יותר, תומס טוען, ומציין שההקפדה על איכות גבוהה גם היא נשארת:

"היה אצלנו ביקור של Masters of Wines וקנו יינות במכירה מוקדמת (en primeur). כולם היו מרוצים – במיוחד אני, והנה, ממש לפני הבקבוק, פרדריק טועם את היין ומחליט שהוא לא מספיק טוב. באץ' שלם של אחד מיינות הגראנד קרו הולך ועובר דה-קליסיפיקציה, והמכירה מבוטלת."

– מה עשיתם?

"מחיתי, אבל בסוף התנצלתי. היה קצת לא נעים. לך תסביר לחבורה של MW שמה שהם העריכו כיין טוב, הוא פחות טוב, וחוץ מזה, נהיה מחסור ביין בזמן ובמקום שבו ממילא כבר היה מחסור."

– מה אתם עושים כדי לפצות על המחסור הזה? בפעם האחרונה שדיברנו, היה נראה כאילו המשפחה מוכנה לצאת מבורגון, למשל.

"לא, היא לא. ההחלטה היא שלא יוצאים מהאזור, אלא נשארים בבורגון. גם היציאה לאורגון בזמנו הייתה חד פעמית, ואגב לא קיימה את ההבטחה של יין או ענבים לשעת 'צרה': בשנת 2020, העשן מהשריפות בקליפורניה הגיע לכרמים שלנו והכרמים הלכו, ועכשיו, ממש ב- 2022, היה כפור בכרמים בדנדי הילס, ושוב אין פרי. מבחינת זני ענבים, אנחנו לא עובדים עם זנים שאינם מותרים בבורגון וגם אם יש דברים שאינם פינו נואר או גאמיי, אליגוטה או שרדונה, אזי מדובר בזנים שכן מותרים ב'קוטו בורגיניון', כמו מלון בורגון וכדומה; מעט מאוד."

 – מה לגבי טרנדים כמו יין טבעי, למשל?

"לא. דבר ראשון, יינות טבעיים (בצרפת הם נקראים "יינות שמיוצרים בשיטות טבעיות") מתחילים לאבד גובה ולקוחות. מסעדנים בפריז מקבלים הרבה ריג'קטים מלקוחות שאומרים להם "זה בסדר שזה מה שאתם אוהבים, אבל זה לא מה שאנחנו רוצים לשתות. הקהל הצרפתי חוזר ליינות נקיים, קלאסיים. מעבר לזה גם יינות אורגניים יורדים, אבל זם המחסום העיקרי הוא המחיר הגבוה כל כך, עד שאין מי שישלם אותם."

"יין טבעי גם לא מתאים לדרוהין מסיבה אחרת:", אומר כריסטוף תומס, "לתפיסתי אלה יינות שיכולים להתאים – אם הם עשויים היטב ונקי, ורובם המכריע לא – לשווקים מקומיים, אבל לייצוא? לא."

– ולסיכום? מה לגבי ישראל?

"הייתי רוצה לראות כאן מגוון גדול יותר של יינות (איזה מנהל יצוא לא רוצה בכך? ש.ק.) וישרקו, יבואנית דרוהין, גם תגדיל את המגוון עם יינות מאזורים אחרים בבורגון, מלבד שאבלי או יינות בסיווג נמוך יחסית."

אני יכול רק לקוות. בינתיים, רשמי טעימה של שני יינות 'חצי בסיסיים':

Chablis Domaine de Vaudon 2018
בציר יחסית חם. 10 חודשים בנירוסטה (בעבר היה שוהה כשנה בעץ משומש). היין רך ומעט חמאתי. יש לו אורך טוב והוא מעט מפולפל בסיומת. כ- 120-130 ש"ח.

Côte de Nuits-Villages 2017
מן הסתם עוד יין בסיווג וילאז', מבציר יותר מאוזן מזה של 2018 או 2015 ו-2016. האף מאוד נעים, מפולפל-מתובל קלות, עם אנימליות מעניינת בפה. הוא מכיל כ- 60% פינו נואר מ- Fixin, והשאר מכפרים אחרים.

תמונת אילוסטרציה: מרתף היין של דרוהין בבון (ניתן לתאם ביקור).