לצד עבודת כרמים מאוד מרשימה של הרבה יקבים, ובעקבות זה הרבה יינות 'כרם יחידני' בעלי זהות, ולא מעט יינות זניים בעלי אופי, קורה כאן משהו לא טוב: יינות זניים רבים בישראל מאבדים זהות
יש לנו בעיה: החום ועליית הטמפרטורות בכרמים לא עושים טוב לענבים. כלומר, הם לא בהכרח מזיקים לענבים, שמבשילים יפה מאוד, אלא מזיקים ליין: אנחנו רואים הרבה יותר סוכר, יותר אלכוהול ופחות חומציות, מה שיוצר יינות כבדים, שאי אפשר לשתות מהם.
כדי להתגבר על העניין הזה, הרבה ייננים בוצרים מוקדם יחסית ואפילו מוקדם מאוד בעונה. שניים או שלושה שבועות הקדמה בבציר ביחס לממוצע שלפני עשור היא כבר לא משהו חריג. הממוצע, כך נראה, הופך מוקדם יותר ויותר.
אבל מה זה עושה ליין שלנו?
לטעמי, במקרים רבים מאוד הבציר המוקדם הופך את היין שלנו לגנרי יותר. זנים רבים מאבדים זהות, שהם לעיתים מפתחים מאוחר יותר בעונה וזנים אחרים ויינות אחרים מקבלים אופי ירקרק – לא עשבוני-מקומי, אלא פלפלי-עגבנייתי – שלא מחמיא להם.
אז נכון, אפשר על חלק מהבעיות להתגבר באמצעות עבודת שמרים או ערבוב של יין משניים או שלושה מעברים סלקטיביים בכרמים, אבל הרבה מהיינות שאני טועם מבצירי 2019 – 2020 סובלים מהבעיה הזו: הם משעממים, והם ירוקים. סירה ירוקה, פטי ורדו ירקרק וזנים ירוקים אחרים. זנים כמו מרלו, בהרבה מקומות, פשוט מאבדים את זה לחלוטין, ויוצרים יינות חסרי אופי.
את העניין הזה, מלווה צרה אחרת: גנריפיקציה ואופנה של "less is more", בעיקר ביינות רוזה וביינות לבנים מסוימים. יינות רוזה חסרי צבע, חסרי עניין ופירותיות או פרחוניות אפילו, עתירי חומצה ושיעמום. לצידם אני רואה יותר ויותר יינות לבנים גנריים לחלוטין, שיש להם מאפיין אחד או שניים, ותו לא.
X – ורוד שקוף. אף מאוד עדין, כמעט אנמי. מעט פרי ופרחים. הפה ממשיך את סגנון האף אבל החומציות גבוהה מדי.
Y – צבע ורוד תות. האף ארומתי מאוד – מוסקטי כמעט. הפה מאכזב, שטוח מאוד. חומציות גבוהה מאוד על רקע שטוח. משקעים בבקבוק.
Z – צבע סלמון. האף קמצן בהתחלה. הפה מלא יותר, חומציות מאוזנת יחסית במתקפה. תחושת פה די מלאה. הסיומת, שוב, עם חומציות גבוהה מדי.
(ממחברת הטעימות שלי – טעימת יינות רוזה די לאחרונה)
היינות האלה מאופיינים במנעד ארומות וטעמים מאוד ממוקד בסוג פרי או מאפיין ארומתי אחד או שניים, ובפה בעל חומציות גבוהה, מאכל אמאייל-שן. בעיקר סובלים מזה יינות סוביניון בלאן וריזלינג, אבל גם לא מעט יינות שרדונה, שאיבדו מזמן את השרדונה שבהם, לטובת "קלילות" או "מינרליות". ייננים רבים לא עובדיום יותר עם עץ בגלל שהם רוצים "לשמור על אופי זני", אבל שוכחים שלעץ יש גם תפקידים אחרים, ולא רק לתת ליין טעמי אגוזים או קליה. במצב הזה, לא מעטים מניחים את היין במכלי נירוסטה, במקום לחפש פתרונות אחרים, מרוככים יותר.
ברמה הזנית, אולי יש לזה פתרון: אולי אנחנו צריכים לצאת קצת מהמסגרת הזו, שמאפיינת מאוד את פשטות העולם החדש, ולחזור לעולם היין הישן; עולם הבלנדים: כשם שבעולם הישן שימשו אלה לחפות על בעיות של חוסר הבשלה, אפשר להשתמש בהם כדי לחפות על יתר הבשלה, כמעט באותה מידה.
ברמת האופנה, אני אבוד: מה הטעם לרצות יינות חסרי אופי וזהות, שטעמיהם – אם קיימים בכלל – דומים כשתי טיפות מים לטעמים של היין מהמכל של השכן? מה הרעיון ברוזה שקוף, חסר צבע כמעט לחלוטין, שאין בו בכלל טעם או פרי? האם זה שבדרום צרפת צוחקים כל הדרך לבנק, הופך את העניין הזה למחויב מציאות גם כאן?
האם חייבים שכל סוביניון בלאן יהיה אשכולית או "ירוק אספרגוס"? למה שרדונה צריך לרצות להיות סוביניון בלאן? האם זה שיין הוא חסר אופי לחלוטין הופך אותו "מתוחכם" או "למתקדמים"? לטעמי הוא הופך אותו לפשוט משעמם.
חייבים למצוא דרך לשמור על יינות שתיים – כאלה שכיף לשתות מהם, ומפתה לפתוח מהם בקבוק נוסף בארוחה. מצד שני, לא חייבים להפוך הכול למי אפסיים ירקרקים-חומציים ולא צריך להסכים לשתות את הדברים האלה, גם אם חתומים עליהם שמות מפורסמים או יקבים גדולים.