ובדרך זוכים בתואר Distiller of the Year של ה- Wine Enthusiast Magazine, מוצר חדש ועוד
אריק סגל, יבואן גלנמורנג'י, כינס מסיבת עיתונאים the other day, והכריז בה על 'קטע' חדש של הגשת גלנמורנג'י, שנקרא גלנמורנג'י Zest. זאת, לצד הצגה של שלושת מופעי ה- Glenmorangie's Extra Matured שנמצאים בארץ.
עניין הגימור בעץ – שימוש בחביות שונות ליישון אחרון, קצר יחסית, של הוויסקי, החל בעצם עם ד"ר ביל למסדן, המאסטר דיסטילר של המזקקה. הביולוג חובב הבירה הביתית שלח ידו בהוספת הטעמים הזאת, והעולם גילה שאפשר גם אחרת. מאז ראינו אין ספור 'גימורים', כולל בקרב יצרנים שבאופיים שונים מאוד מהעוצמתיות התאגידית של LVMH, הבעלים של גלנמורנג'י.
Glenmorangie's Extra Matured הוא בעצם 'חלופה' לסדרות קודמות של גלנמורנג'י, שבעבר הוטציאה limited editions של גימורים שונים – Cask Finish Range. לפני שנתיים החליפו את הסדרה הזאת ב'אקסטרא', שינו תוויות ועדכנו בקבוקים והשיטו את המותג הוותיק מחדש.
LaSanta – הפייבוריט האישי שלי, מיושן בחביות שרי אולורוסו. יש בו משהו מעט מאובק, שמקורו בעץ, מאוד מעניין. הוא פחות מתוק – לפחות בתחושה – מכל השאר, למרות שיש בו אותם גווני דבש ופירות יבשים.
Nectar D'Or – שגלנמורנג'י מוציאים בימים אלה ממש גרסת 15 שנה שלו – מיושן בחביות סוטרן (יין קינוח צרפתי). האמת? בתוך האווירה המעושנת שבה טעמנו, היה קצת קשה להתרשם, אבל נראה לי שבאופן לא מוסבר זה היה הקצר מכל שלושת גימורי הוויסקי. גרסת ה- 15 שנה (חמש שנים בסוטרן, במקום שנתיים) מבוקבקת בחוזק של 46%, ותמכר בבריטניה ב- 40 ליש"ט.
Quinta Ruban – מיושן בחביות פורט. השם, אגב, מקורו במילה בפורטוגזית לכרמים בהם גדלים הענבים לפורט. סוג של עוגת פירות עם פירות הדר, לטעמי, ושוב – קצר מה- Lasanta.
בכל מקרה, הגימורים האלה, והשימוש הנבון והמאוד מדויק בעץ, הקנו למזקקה את הפרס של מגזין המשקאות האמריקני: הפרסום כתב שהמזקקה הוכיחה חדשנות מרשימה, שנבעה מהוויסקי הקלאסי ה'משויף' שלה, דרך סדרת הפינישים ועד ה- Pride 1981. במגזין אהבו במיוחד את ה- Lasanta – גימור שרי, Quinta Ruban – גימור פורט, ו- Nectar d’Or, בגימור סוטרן. כל אלה הם כאמור חלק מה- Extra Matured של המזקקה, שמבוססים על תהליך משולב: 10 שנים בעץ אלון אמריקני ששימש לברבן, ואז שנתיים נוספות בחביות יעודיות, משומשות כמובן. Glenmorangie Pride 1981 עבר התיישנות של 18 שנה בחביות אלון ואז עשור נוסף, בחביות שקנו משאטו ד'איקם.
ומה כל עניין ה- Glenmorangie Zest? כמעט שכחתי…
הרעיון הכללי הוא לתת לוויסקי 'אופי' קצת שונה, וטקסיות כלשהי, בלי להפוך את המשקה שמגישים בסופו של דבר לקוקטייל. כמו שהבנתי, הרעיון צמח מאסיה העשירה, שבה נהוג להזמין בקבוק ויסקי לשולחן, ו'לרדת' עליו ברוב רושם. כדי שכולם יראו, יצרו בגלנמורנג'י מתקן גבוה, עם כוס גדולה ונאה בראשו. למתקן המזיגה הנאה הזה מכניסים כמות יפה של קרח וזסט של תפוז ויוצקים גלנמורנג'י אוריגינל. את כל העניין הזה מזליפים לכוס לואו בול, ומגישים. התוצאה היתה ריח מאוד חזק של הדרים שנוסף לוויסקי, וטעם חומצי מדי לטעמי.
סגל הזכיר את האופציה הפשוטה יותר, של קוביית קרח גדולה ויפה – נקיה – שעליה יוצקים את הוויסקי. לזה מוסיפים זסט קצר וחרוך של תפוז, מערבבים ומגישים. איכשהו נראה לי שהגרסא העדינה הזאת תתאים יותר לוויסקי, ואם לא, אז מיותר למעוך את הקליפה בכל מקרה: צריך פשוט להעביר את הוויסקי דרך העסק הזה, ולשמור על הכל מאוד נקי. מעיכה של הקליפה מכניסה הרבה שמנים אתריים, שיוצרים ערפול לא יפה. בכל מקרה, כמו שאמר י. הר גיל, עמיתי, "אולד פשן אני מעדיף על ברבן."