זה סוג של מאמר, שעיקרו משהו כמו "אוקיי, אבל מה אני מבין… זה ג'ים מאריי, לקיבינימט". ולא, זה לא על זה שהביאו אותו לדבר על 'כּוּלה בלנטיינ'ס', כי בלנטיינס זה אחלה ויסקי, ואני גם מסכים איתו בזה. המאמר הזה הוא קצת על ויסקי וקצת על קונוונציות
קונוונציה היא מילה ל'מוסכמות', ורק הרבה יותר קשה לכתוב אותה. ג'ים מאריי (Murray) הוא סוג של מוסכמה: אחד מעיתונאי או כותבי הוויסקי המפורסמים ביותר בעולם. סוג של אייקון, שמוציא מדי שנה את ה- Whisky Bible שלו, כש- 2012 הוא כבר במהדורה התשיעית. במדריך הזה לא תמצאו תמונות יפות של בקבוקים או מזקקות, אלא רשימות אינסופיות של סוגי ויסקי שונים, מכל העולם כולו. כמה זה כל העולם? למעשה, כמו שאומר מאריי, קשה למצוא מדינה שלא מייצרת ויסקי (ולא קוראים לה ישראל).
"תנו לי שלוש מדינות שבהן לא מייצרים ויסקי!" זאת היתה אחת השאלות הראשונות של הגורו מ- Wellingborough (אי שם במרכז אנגליה), ולא היתה האחרונה שבהן. זו סתם שריטה שלי, אבל אני מתעב – ממש כך – מרצים שמתחילים את ההרצאה שלהם בבחינת הקהל. זה גרוע רק בדרגה אחת מסדנאות שגרירי המותגים השונים, שכל פעם משחתים את זמנם שלהם ושל קהלם על "נעבור שוב – רק בקצרה, באמת – על איך עושים ויסקי וממה", ולהראות רק כמה סרטונים קצרים על סקוטלנד (הרבה גברים בחצאיות, פלגי מים וטירות חרבות, ואף לא בחורה אחת לרפואה). מאריי, לשמחתי, חטא רק בחטא הראשון, אבל ויתר לנו על כל הבלבול ביצים הרגיל ועל מראה רגליו בקילט.
הוא עשה דבר מקורי, ולא שגרתי, של העברת חווית טעימת הוויסקי דרך ארבעת הסוגים ה'רגילים' של בלנטיינס (5 ,12 ,17, 21). הרגשתי כמו במחנה של "חינוך מחדש", ואני לגמרי לא מסכים עם כמה מהתובנות שלו, אבל בכל זאת יצאתי עם כמה דברים חדשים – מלבד המדריך שלו, חתום, ובקבוק חצי ליטר של בלנטיינס פיינסט.
The Murray Method של טעימת ויסקי – והאיש טועם 1200 ויותר דוגמאות מדי שנה – כוללת חימום הוויסקי שלו בכף ידו, קרוב אל הגוף, כשהוא סוכר מלמעלה את הכוסית בכף ידו השניה. לא, הוא לא מוסיף מים לוויסקי, כיון שאם מוסיפים מים, טועמים משקה אחר, שאינו ויסקי. "בוויסקי יש ממילא 60% מים", הוא אומר. "הוספת עוד מים תשבור אותו, את השמנוניות שבו ותפרק אותו. זאת תהיה טעימת מים, ואני לא יודע לטעום מים."
החימום בכף היד – בבית, בטעימות, הוא טובל את כפות ידיו בסיר של מים רותחים כדי לחמם אותן – מוציא מהוויסקי אדים נוספים של ארומות וטעמים שלפני כן אי אפשר היה לחוש בהם. כך גם האלכוהול, שמתנדף כמוןב מהר יותר. החמימות של מאריי אכן מוציאה מהוויסקי הרבה דברים שלא חשתי בהם קודם לכן, אבל זה נראה לי מלאכותי לגמרי, וספק אם בכלל רלוונטי.
אני לא מכיר הרבה אנשים שמחממים את כוסית הוויסקי שלהם במשך דקות ארוכות בכף היד, ואחר כך שותים אותו כשהוא חם, נקי – על כל 40 – 46 – 50 אחוזי האלכוהול שלו. מה הטעם להעריך משהו, בצורה שלעולם לא תצרוך אותה? כן, יש בהחלט ערך לטעימה בטמפרטורת החדר, לפני שמוסיפים מים לכוס, כיון שיש משקאות (הקלים יותר) שכן יצרכו בצורה הזאת. זה כמו לטעום יין לבן כשהוא בטמפרטורת החדר. איכס.
לשאלה (של החבר יאיר גת) מדוע בכל זאת נוהגים כל ה- master distillers באשר הם לדלל את הוויסקי שהם טועמים במים, היתה התשובה "אבל הם עובדים בזה, וצריכים לנהוג בחזרה הביתה. הם גם מדללים מ- 80% אלכוהול."
לשאלה שלי בדבר "ומה עם זה שהמים משחררים ארומות שונות, מה שהסקוטים מכנים "to release the serpent"?" היתה התשובה "אבל הנה, אתה משחרר אותו בצורה הזאת, בלי להוסיף מים."
What Utter Crap, כמו שאני אוהב לאמר. אין שום קשר בין הארומות שיוצאות כאשר מחממים תערובת אלכוהול ומים, והארומות שיוצאות כמשאירים את התערובת בטמפרטורת החדר, ורק מוסיפים לה מים. תעשו בעצמכם את הניסוי, ותראו – אלה שני משקאות שונים בתכלית. מה קרוב יותר למה שאתם שותים בפועל? אני עדיין חושב שמה שנכנס לקוקטיילים – תערובות של מיצים, שיש בהם מים, קרח ומלפפונים אחרים – הרבה יותר קרוב למציאות, מאשר סוביניון בלאן בטמפרטורת פיפי.
וכן, בכוונה השתמשתי בדימוי הזה.
אני חייב להצדיע למאריי: יש לו בוודאי ידע עצום, והטכניקה היא טכניקה משלו, עם הגיון משלה. כמובן שכל עוד הוא עובד לפי מתודה קבועה, התוצאות יהיו רלוונטיות בהתאם. זה שזה קשה מאוד להכניס לגרון אלכוהול בריכוז של 40%, כשהוא מחומם ולגרגר אותו בפה פתוח, זאת כבר בעיה שלי – לא שלו.
אז חווית מאריי היתה מעניינת. למדתי כמה דברים (כן, תוספת של קרמל כן משנה, ולא, לא כל batch של בלנטיינס דומה למשנהו, גם אם מדובר בכל פעם ב- 100,000 ליטר) וגם קיבלתי שוב סיבוב על כמה מהמשקאות היותר טובים שיש לתעשיית האלכוהול הסקוטית להציע:
בלנטיינס פיינסט – במשהו כמו 100 ש"ח, זהו אחד הוויסקי'ז הבסיסיים המהנים יותר שתמצאו. הוא על הצד המתקתק יותר של עולם הסקוטש, טיפ-טיפה מעושן אבל עם הרבה שוקולד וניל.
בלנטיינס 12 – אותי הוא אכזב. היה ירקרק באף הראשון, וקצת פטרולי. עדיין מעושן. החימום של מאריי מוציא ממנו המון דבש ופירות מתוקים. בדיוק מה שהייתם מצפים ממשקה מחומם. הוא פחות כבד מהפיינסט, יבש יותר ויש בו מליחות בסיומת. ללא מים, הוא מאוד חם בגרון.
בלנטיינס 17 – היה ונשאר אחד הבלנדד הטובים יותר שאפשר למצוא בסיווג הזה (16 – 18). מאוד רך, משיי ממש, ללא ירקרקות. הרבה אגוזים ופירות יבשים. 'חושני', אומר עליו מאריי (ואחסוך לכם את התיאור של מה שהוא והחברה שלו עושים עם הוויסקי הזה). מאוד שמנוני, חריף ומתובל, עם אותה מתיקות שמאפיינת את המותג כולו.
בלנטיינס 21 – סגור יחסית ל- 17. יותר מאופק. מתוק וכבד יותר מכל השאר, והחימום האנושי מוציא ממנו הרבה פרי ווניל. הוא מאוד יבש וחד – עדיין עם מתיקות. טאני, ממש, עם סיומת טובה מאוד וארוכה. בהחלט משקה מצוין, אבל כנראה שה- 17 הוא תמורה מהירה ומספקת יותר.
מחירים (בית המשקאות של נפתלי): 120 ש"ח לליטר פיינסט, 260 ש"ח ל- 12 שנה, 600 ש"ח ל- 17 ו- 720 ש"ח ל- 21 שנה.
ותודה לטמפו, יבואני בלנטיינס, שהביאו את מאריי לכאן. בהחלט הזדמנות חגיגית.