ג'וני ווקר פלטינום: על טעם וגיל נעים להתווכח

החברים בג'וני ווקר מוציאים לייבל חדש, מרעננים את זכרוננו באשר ללייבלים הקיימים ובאותה הזדמנות יוצאים בקמפיין עולמי חדש, שהולך ראש בראש מול התעשייה ובעיקר מול האחים שיבאס ופרנו ריקאר, עם שלל ה- age statements שלהם

הפעם, אני רוצה דווקא ללכת לכיוון השיווקי: לא בגלל שהוויסקי עצמו לא מעניין – הוא מעניין וטוב – אבל בגלל שיש כאן ויכוח בין שני כוחות גדולים, שעושים את העניינים למעניינים. צרכנים שמבינים (ביננו, כן?) יכולים לשבת ולהשען לאחור על כוסית של מה-שזה-לא-יהיה-שהם-מעדיפים-ואוהבים, להתבונן במלחמות וליהנות.

שיבאס ו- Age Matters

ב- 2010, עוד בימים האחרונים שבהם חברת הכרם החזיקה במותגי פרנו ריקאר ושיבאס בראשם, ביקר כאן שגריר המותג, והציג את הקמפיין של האחים שיבאס: Age Matters. 'כן רבותי,' הוא הסביר: 94% משותי הוויסקי בעולם מעריכים את הוויסקי על פי גילו, וגיל הוויסקי בהחלט משנה. זה לוקח זמן לעשות דברים טובים. אנחנו הולכים לחנך את השוק למה זה אומר "גיל הוויסקי", ולהדגיש ששווה לשלם יותר בשביל ויסקי בוגר, עשיר ומורכב."

למה זה? את זה הוא לא אמר, אבל לו היה הוגן לגמרי, היה אולי אומר משהו כמו "בגלל שבעולם החדש שמתחיל לשתות ויסקי מיובא – הודו, רוסיה, סין – מוכנים לשלם עבור דברים נדירים, וככל שגיל הוויסקי עולה, הוא גם נדיר יותר."

שנה אחר כך, אחרי שלא מעט ירדו על שיבאס בהקשר הזה, ביקר כאן קולין סקוט, המאסטר בלנדר-דיסטילר של שיבאס. עניין הגיל כבר היה הרבה פחות מודגש, והמותג עזב לרגע את ענייני ההריטייג' שלו, ושם דגש על הבלנדים של 18 ו- 25 שנה: אחד של קולין סקוט עצמו, ושני לציון שובו של הברנד לניו יורק שאחרי היובש.

למה ירדו על שיבאס? כי התובנה של רבים בענף היא שמעבר לגיל מסוים, השפעות החבית והתדלדלות האלכוהול על מאפייניו השונים, גורמים לוויסקי לאבד את המאפיינים המקוריים שלו, והופכים אותו למיץ אלונים חרוכים, בדרגות כאלה ואחרות. זה מביא אותנו לקמפיין של ג'וני ווקר (כל התמונות בגלרייה הבאה ניתנות להגדלה בהקלקה).

ג'וני ווקר ו- Where Flavour is King

אחרי משהו כמו 170 שנה, הלכה דיאג'ו והוסיפה לפתע מופעים (תוויות) חדשים לג'וני ווקר. אחרי דורות שבהם היו למותג רק שני סוגים של הוויסקי, הופיעו על המדפים גוונים חדשים של התויות: כחול (1992), זהב 18 שנה (1995), ירוק (1997) ושחור כפול (2010). אני חושב שהדברים באו בעיקר כדי לקרוץ לשוקי הוויסקי המתעוררים במזרח הרחוק ורוסיה, אבל המותג דרש התרעננות גם במחוזות המסורתיים שלו, ללא ספק.

 ה- Double Black הוא תוצר של השנים האחרונות, שבהן אנחנו רואים התחזקות של טעמי העץ החרוכים והיישון הברוטלי למדי בחביות: ראו מה קורה בגלנפידיך עם ה- Rich Oak, עם התחזקות הפינישים מושפעי החבית של ברוקלדי ואפילו עם ה- Blackface Charred Stock שנוסה כאן בישראל. מהצד השני של האוקיינוס, אפשר לראות את אותן השפעות על עולם הרום, וגם הטקילה הולכת לכיוונים האלה. Hell, אפילו גראפה. אחזור לזה פעם אחרת, אני חושב. לא משנה כרגע.

בכל מקרה: מה שג'וני ווקר עושים עכשיו, הוא להוריד את ה- Green (15 שנה, פיור מאלט) מהמדפים, לוותר על ה- age statement כמעט בכלל ולהדגיש את ענייני הטעם: הגולד לייבל איבד את ה- 18 שנה שצוין עליו בגרסא המקורית (ראו ספקולציה בהמשך). זה מהלך שמזכיר במשהו את מהלכי עולם היין: 'ותרו על פירוט הזנים – לכו על הבלנד ועל עושר הטעמים והמורכבות'.

גו'ני ווקר נכנסו למהלך של מי שמחפשים להשאר לידרים, ולא לשחק במגרשים של אחרים, כלומר לא להיות מס' 2 לשיבאס עם טיעוני הזמן המשנה שלהם. הם עושים את זה ביג טיים ובכל הכח, אבל – עם הפלטינום החדש – משאירים לעצמם ולנו גם רווח מהצד.

אז מי צודק? הטעם או השנים?

הג'וני ווקר פלטינום, שיושק בקרוב מאוד בארץ (מרס), דווקא כן נושא חותמת זמן: 18 שנה, אם לדייק. אני חושב שבכך מגלים בג'וני ווקר בדיוק את אותו איזון נכון, שדורש עולם הוויסקי:

ויסקי מתיישן ובוגר יכול להיות מורכב, משובח ויוצא דופן, אבל אפילו בעולם שבו מחיר הפריט נקבע על פי מידת הנדירות שלו, אין הצדקה לאמר באופן גורף ש(רק) הגיל משנה. הוא משנה גם לטובה, אבל בהחלט יכול להזיק אם הולכים עליו רחוק מדי.

דיאג'ו צודקים במידה רבה, אבל כך יש גם ערך לאמירות של שיבאס. אי אפשר להתעלם מזה שוויסקי כן משביח עם השנים, ויש סוגים ומופעים שונים ששווה לישן ולתחזק גם מעבר לתחום הזהב של 18 שנה. בניגוד לאמריה שלדיאג'ו לא היה חסר ויסקי, גם בן 18 שנה, הספקולציות אומרת שיכול להיות שלדיאג'ו כן היתה בעיה עם ויסקי כזה, ולכן הם הלכו על 18 שנה בבלנד יקר יותר, ואפשרו לעצמם לייצר בלנד (גולד חדש), ללא age statement. יכול להיות שהשמועות לא נכונות אבל בכל מקרה, ברור שהחברה היתה חייבת למצוא משהו שיאפשר לה להוביל את חינוך השוק, ולא להסחב מאחורי האחים שיבאס.

לא אתפלא אם שיבאס יחזרו לקמפיין הגיל, שכאילו נעלם בשנתיים האחרונות. הם צריכים להתמודד עם ויסקי הודי ואחר, שמתיישן מהר יותר מוויסקי סקוטי ונותן תוצאות לא רעות בכלל כבר אחרי ארבע וחמש שנים. עם ההתפתחות הטכנולוגית של האחרים, ברור שגם כאן, הטעם יתחיל לדבר, כך שדיאג'ו וגם פרנו ריקאר חייבות להקדים תרופה כלשהי למכה.

ועוד: שיבאס וגם דיאג'ו חייבות להתמודד עם מזקקות שמציעות פינישים מיוחדים, או מנסות לעורר עניין במוצרים שלהן בצורה אחרת. הן חייבות להתמודד עם העליה בפופולריות של הברבן, שאין לו כמעט בכלל age statement. בכל הקשור בוויסקי אמריקאי, הצרכן הולך יותר על סגנון המזקקה והלייבל שהוא אוהב. האמריקאים נאמנים מאוד למותגים, וגם כאשר יוצאת תווית חדשה של מותג זה או אחר, לרוב היא תישא גיל בצורה מוצנעת למדי.

כך או אחרת, השורה התחתונה היא שהלייבלים החדשים של ג'וני ווקר בהחלט עושים את העבודה ומומלצים.

ג'וני ווקר דאבל בלאק

עם מים הוא מתקתק, חזק ובעטני למדי. יש בו הרבה וניל, דבש ותמרים. הוא כן משרה יובש וחמיצות ירקרקה, בסיומת, בעיקר. זו בהחלט בעטנית ואנרגטית כמו המתקפה הראשונה. בקבוק יעלה לכם משהו כמו 280 ש"ח.

ג'וני ווקר גולד ריזרב

קליפת תפוז, דבש, שמנוניות, מתיקות. יבש בעדינות בסיומת. מה שמאפיין את הוויסקי הזה – בניגוד לקודמו ואפילו בניגוד לפלטינום – היא העדינות שלו. לא, זה לא שהוא רופס או לא החלטי, נהפוך הוא: הגולד ריזרב פשוט עדין. לוקח לו זמן להפתח ולהתבטא ובעוד שהשניים האחרים מזמינים אותך כמו בסוג של קלות ראש חביבה, הוויסקי הזה פשוט מסרב להתמסר. חייבים לרצות לשתות ממנו, ולהתעמק בו. (400 ש"ח).

גו'ני ווקר פלטינום 18 שנה

מתיקות גבוהה מאוד, תערובת של לדר עם קקאו ותאנים ירוקות וקרמל. יש בו משהו קצת שונה – פטרולי –  וסיומת שבה הרבה הדרים. יופי של ויסקי, כבד יותר מקודמיו, עגול ומתקתק, אבל םתוח ומתמסר ובסופו של דבר מהנה מאוד. (700 ש"ח)

 צילומים: יח"צ וכן מתוך אתר האינטרנט של Love Agency: סוכנות הפרסום שיצרה את קמפיין Where Flavour is King.