איטליה משופעת בזנים מקומיים ואזוריים שאינם ידועים מחוץ לאיטליה כמעט: כ- 1500 זנים שונים. הסיבה לכך היא הסטוריה של כיבושים ומעברי עמים, שכל אחד מהם הביא איתו את זני הענבים שלו ואת הדגנים שלו – לחם ויין. מלבד ריבוי זנים, יש באיטליה גם כמה עשרות אלפי יצרני יין שונים: כל אחד מייצר יין משלו, לעיתים מזנים כאלה, לעיתים אחרים. מצד אחד, איטליה פשוטה הרבה יותר מצרפת מבחינת שיטות הסיווג שלה, שהן אחידות לאורכה ולרוחבה, אבל מצד שני, ריבוי הזנים והמגדלים (כחצי מליון!) הופכים אותה לסיוט ניהולי ורגולטורי לבירוקרטים.
יקב גאיה מקורו במאה ה- 19, ואת היינות הבאים הציגה כאן בארץ, בביקורה הראשון, ביתו של אנג'לו גאיה – ששמה גאיה גם כן (רק מאוית אחרת – Gaia). היא מייצגת את הדור החמישי ביקב ואחראית על יחסי הציבור והתקשורת של היקב. על איטליה היא אומרת שהמדינה הפכה להיות מעין כור היתוך ליין: הרבה רעיונות, הרבה אהבה ותשוקה אישית ליין. כמו הוריה, גם היא מתגוררת ועובדת מברברסקו, הכפר עצמו, שבו כ- 100 יצרנים של יין, על משהו כמו 600 תושבים. "100 יקבים, ורק כנסיה אחת", היא אומרת, בחיוך. שתי נקודות יחודיות שבמידה רבה עשו את המשפחה למה שהיא, הן היקף הכרמים שלהם – כ- 1000 דונם בפיימונטה, שבה 400 דונם נחשבים הרבה, וסיפורו של המייסד, ג'ובאני גאיה.
גאיה היה בעל טברנה, ויכול היה לייצר את היין לטברנה שלו, ולא להיות תלוי בסוחרי היין הגולמי והיין, שכן או לא היו משלמים עבור היבולים של שכניהם. משמונת בניו-יורשיו, רק אחד – אנג'לו – לא הימר או שתה לשוכרה, אומרת גאיה, וזאת בזכות אשתו חזקת האופי; אשה שידעה קרוא וכתוב שלא הניחה לו ל'צאת' ולאבד את רכושו – ואת הנדוניה שלה. קלוטילד דל ריי (האשה) הפכה כך למעין אסטרטגית של היקב והבית, והאשה החזקה שמאחוריו. בנו – ג'יובאני – כבר היה 'מיושב' יותר, וייצר ברברסקו – וברברסקו בלבד. גם זה משהו יחודי יחסית: בתקופה הזאת – תחילת המאה ה- 20 – עיקר הייצור ה'מכובד' היה של ברולו, שהיו יינות גדולים ועוצמתיים יותר. מהסיבה הזאת אולי הוא היה חייב להכניס טכנולוגיות חדשות ולשפר בצורה משמעותית את היין המקומי. זאת היתה גם התקופה שבה הוא יכול היה לקנות אדמה באזור היה יחסית פחות מבוקש: הסוחרים ידעו או חשבו שענבים ויין הם תמיד יוכלו למצוא, ולא ראו חשיבות ברכישת קרקע. ב- 1961 נכנס אנג'לו גאיה הנוכחי ליקב, אחרי שלמד ייננות בשנות החמישים של המאה הקודמת.
אם נביולו הוא מלך היין (האיטלקי, לפחות) אזי אנג'לו גאיה נקרא המלך של נביולו, ואחראי במידה רבה לשיפורים רבים ביינות איטליה בכלל. הוא הכניס חביות קטנות לשימוש, הגדיל את צפיפות הגפנים בכרם ועשה דילולים ו'בצירים ירוקים' – משהו שאביו עוד החל בו. ניהול טאנינים מצוין הוא משהו שמורגש גם היום ומה שעוד רואים היום הם פקקים ארוכים – מפחידים ממש.
עוד דבר ששמתי אליו לב בניהול היינות, הוא ה'הרגל', בהרבה מהיינות האדומים הגדולים, לתת ליין להתבגר בחביות קטנות במשך 12 חודש, ואז להעביר אותו לחביות גדולות לשנה נוספת. ישנם כאן שני דברים: אחד הוא ההעברה למכלים לאחר היישון בחבית, והשני הוא שימוש במכלי עץ לשם כך, כמובן. ברוב המקרים אנחנו רואים תקופות יישון בחבית, 'חיתון' קצר במכלים ואז בקבוק.
Rossj Bass Langhe 2009
יין לבן ארומתי, עם טעמים עזים. לבן בהחלט לא שגרתי, מתובל ונעים. קצת אלכוהולי אולי, עם משהו שמזכיר אפילו דובדבנים שיכורים. ממסך של שרדונה עם 5% של סוביניון בלאן. הרעיון כאן היה לייצר יין לבן בעל מבנה ויכולת התיישנות טובה – מעין נביולו לבן – משהו שהשרדונה לבדו יכול היה לתת. ליין יש ארומות קלויות – כמו קרום לחם טרי, וחם – והפה מעט מתקתק, כשהיין מתחמם. כדאי לשתות עכשיו, למרות שאפשר להשכיב לשנתיים – שלוש נוספות.
Ca'Marcanda, Promis Bolgheri IGT 2008
פרחים, פלפל שחור וטאנינים טובים. גוף בינוני, יבש מאוד. סיומת ארוכה , מינרלית וטובה. גאיה החליט לעבור לייצר יין בטוסקנה ב- 1996, במשהו שהיה מהפכני משהו: איש שמגיע מאזור מיוחס, מסורתי, לחלק הפחות מבוקש (אז) של טוסקנה; Maremma, שליד הים. ההחלטה לעבור לבולגרי באה מתוך רצון לעשות משהו אישי – משהו שלא היה בבעלות של סבא או סבא רבא…
Ca'Marcanda, Ca'Marcanda Bolgheri IGT 2006
פוף. מתיקות באף – מאוד אופייני לבולגרי – עם תחושה של יין עצמתי, ו'גדול',. מרלו – ק"ס – קברנה פרנק. כרם דרומי (פרומיס צפוני יותר). אדמה מעורבת מאוד, היות ומדובר באדמת משקע ימית, והים מביא סוגים שונים של קרקעות, עם הסחף. הרבה חימר, שתורם לחמיצות גבוהה של היין. פרומיס הוא כרם שיושב על אדמה חומה יותר, להבדיל מזאת שהיא בהירה יותר. בכל אופן, הפה עגול, יבש יותר ממה שהייתי מצפה לפי האף, ומתובל. יין טוב. לא מאוד ארוך אבל מאוד טאני.
Gaja, Sito Moresco Langhe DOC 2009
נביולו, מרלו, קברנה סוביניון (בערך שלישים), משנה יחסית גשומה. יין פירותי, מוחצן, עם גוף בינוני ותיבוליות מאוד חזקה. הוא מאוד חד, על הצד החומצי שלו. במשך השנים, אומרת גאיה, הקברנה והמרלו יוצאים – כשהיין צעיר, הוא הרבה יותר 'נביולו'. כרגע הוא קצת מחוזר.
DaGromis Barolo 2005
היין נקרא על שמה של משפחת גרומיס, שהיתה הבעלים של הכרמים בלה מורה, לפני המשפחת גאיה קנתה אותם. שוב, הרבה קרום לחם טרי, קלוי, באף הראשון. אחר כך, פרי אדום רענן, קל יחסית וצעיר, למרות הבציר המתקדם כבר. זה הברולו היחיד שהם מייצרים, אגב. מאוד טאני וקצת מריר בסיומת; מורכב.
Barbaresco 2007
בשרני, קצת מעושן – מעניין. הפה טאני מאוד כבר במתקפה, וצעיר. מתקתקות פרחונית קלילה, שמזכירה ורדים, באף. משהו קלאסי, די אלגנטי, ביין הזה, בעיקר בזכות הפה ועדינות הגוף. הוא מאוד – מאוד – צעיר עכשיו, וממש לא לשתיה, אפילו לאחר דקנטציה ארוכה של כמה שעות.
Sori Tildin, Langhe, DOC 2007
את הכרם הזה רכשו בני המשפחה בשנת 1967, והם הפיקו ממנו סינגל ויניארד לראשונה בשנת 1970. "ראש הגבעה, במפנה דרומי" הוא פרוש המילה Sori. השם 'טילדין' הוא כינוי החיבה של סבתו של גאיה- קלוטילד ריי המפנה הטוב ביותר שאפשרי בפיימונטה. עיקר היין נביולו, ואחוזים בודדים של ברברה. בשנים האחרונות, אומרת גאיה, הבצירים היו מצוינים, ו- 2007 אחד מאלה, הטובים: בציר חם יחסית, שעושה יינות טובים, גם בצעירותם. אף מצוין, פירותי, מפולפל, עשיר מאוד. הפה חלק, עגול ורחב, עם חמיצות טובה ותיבוליות – יין עז ממש, שמזכיר את אותו 'אגרוף ברזל בקטיפה'. סיומת מאוד ארוכה.
Sperss, Langhe, 2006
(ברולו) משמעות השם היא משהו כמו "נוסטלגיה", בניב המקומי של פיימונטה. מה הקשר? בשנת 1961 – השנה בה אנג'לו גאיה נכנס ליקב – הוחלט לא לקנות יותר ענבים ממקורות חיצוניים, אלא להשתמש בענבים של המשפחה, בלבד. בשנת 1988 קנה גאיה את הכרם ממנו קנו את הענבים ליין ברולו, ואז חזר לייצר את היין.
סופר אלגנטי. טאנינים טובים, תיבוליות מצוינת ו'החלקה' מצוינת בגרון. יין משובח ביותר. בפה יש רכות מצוינת, ומרירות של שקדים. קצת קרוב יותר לאופי של ה- 1996, יותר מזה של ה- 97'. זה יין טיפה רך יותר ממה שהייתי רוצה (ראו את ה- 1997), אבל הוא מצוין, בלי קשר.
Sperss, Langhe 1997
אדמתיות, פטריות טובות… טבק, זיתים ירוקים. אותו פה רך ואלגנטי, עם טאנינים מתובלים ורכים. יין גדול עכשיו. לשתות, בהנאה רבה. הסיומת בעלת חמיצות טובה, מתובלת – פלפל לבן. יין ארוך ומופלא. פשוט כך.
Sperss, Langhe 1996
הרבה יותר בוגר מה- 1997. יותר עץ ישן, אם תרצו. יין הרבה יותר בשל באף, פטרייתי, ויחד עם זה עדין. הפה רך מאוד, בעל חמיצות טובה ומתיקות מרומזת. סיומת בינונית – לא מאוד מרשימה. זה בהחלט יין מעניין, עם כל האדמתיות של יין בוגר, אבל לא מאוד מורכב. ההעדפה שלי – בהחלט לכיוון של ה- 1997.
סיכומצ'יק ונקודה ישראלית, לסיכומצ'יק:
רוב רובם של היינות מרשימים מאוד, ואין ספק ש'המלך' הוא בהחלט מלך. היין מבולגרי היה פחות להיט, לטעמי, אבל אי אפשר להתלונן. ואותה נקודה ישראלית? לגאיה יש חברת הפצה ליינות וכוסות (רידל). הין היינות שהוא מפיץ באיטליה הם יינות ירדן וגמלא. לא עניין פעוט…