שני היקבים מייצגים שני הפכים של תעשיית היין. הם החלו את דרכם פחות או יותר באותן שנים, עם הבדלים מהותיים בינהם: האם נשמרו ההבדלים? האם אפשר להעדיף את זה על פני זה? צריך, בכלל?
בעולם היין, כמו בהרבה חלקים אחרים של עולם האוכל והמזון, אפשר למצוא שני סוגים של עוסקים: אלה שיש להם השכלה פורמלית בתחום, וכאלה (כמו, אגב, החתוּמטה), שלמדו מה שלמדו וספגו מה שספגו מספרים, משיחות ומנסוי וטעייה. ברור שגם אלה שלמדו עושים את זה, אבל יש להם – לפחות על הנייר – יתרון אקדמי.
פרופ' בן עמי ברבדו ופרופ' עודד שוסייב שייכים, לפחות על הנייר, לזן הראשון, ואילו זאב דוניה שייך לזן השני. כאשר החלו לעשות יין, הפרופסורים ידעו את הרקע האקדמי והכירו את עולם היין דרך עקרונות התסיסה והארומות, אבל גם לא מעט בזכות הרקע החקלאי שלהם: משפחות ותיקות של כורמים. בינהם הם חולקים 400 דונם של כרמים, שאת רוב היבול שלהם הם מוכרים הלאה: שוסיוב – לבנימינה, וברבדו – לכרמל מזרחי. דוניה מספר שאת רוב ה"הלימוד" (כהגדרתו) עשה "אצל רוני ג'ימס ז"ל בין הגפנים, מכלי הנירוסטה והחביות. הוא זה שאמר לי "ללכת אורגני" וצייתתי בלי לדעת כלום…" יחד עם רוני הוא נסע לפני שנים לקורס כימיה של היין בטכניון, פקולטה להנדסת מזון, שהעביר יאיר מרגלית. "הוא הזמין אותנו לשבת כסטודנטים שלא מין המניין בקורס שלו. אני זוכר את השעורים הללו לטובה. לא שהבנתי הכל אבל משך שעות התרכזנו בנושא הזה שעניין אותנו מאד, וכל הדרך הביתה מחיפה המשכנו להתפלפל בחומר כמו תלמידי ישיבה…".
מהצד השני, ה'אתגר', אמר השבוע בן עמי ברבדו, היה להוכיח לעולם ששני הפרופסורים יודעים ומכירים לא רק את הרקע האקדמי, אלא יודעים גם ליישם אותו. בשבילם הם היו בעולם היין, ונשארו בו עד היום. דוניה, לעומתם, עבר מעולם אחד של אמנות, לסוג של אומנות מעורבת באמנות, ושינה לחלוטין את העיסוק שלו וסביבת חייו. בדרך, אגב, הוא גרם לעוד מישהו לעבור מעולם אחד לעולם שני: בן דודו, מיקו נרונסקי, שהיה פסנתרן ג'אז בינלאומי, עובד היום כיינן של יקב בוטיק דרום אפריקאי, והכל בגלל זאב – אבל זה כבר סיפור נפרד.
שני היקבים האלה הם הפכים גמורים, החל אפילו בכרם: שוסיוב רואה את העתיד בחקלאות מדייקת, נקייה, שמגדלת גפן-גפן, כל אחת עם הטיפוח שלה. דוניה מגדל כרמי בעל, אורגניים או אורגניים בתפיסה, שגדלים בהם גם ענבים. ברבדו ושוסייב עובדים רק עם זנים בינלאומיים מוכרים: קברנה סוביניון, מרלו ושרדונה, עם שיראז ופטי ורדו. דוניה עובד עם פטיט סירה, זינפנדל, גרנאש ומורבדר, ועם שנין בלאן וזנים אחרים. והנה, השבוע שעבר הביא איתו שתי טעימות: זאת של היינות החדשים של יקב ברבדו, כולל שניים מהארכיון, ואחת של זאב דוניה: טעימות אורך של ה'אנטואן', ממסך הסירה-גרנאש-מורבדר של סוסון ים.
אני לא הולך לעשות השוואה בין היין של דוניה וברבדו את שוסייב. אין מה. אבל אני חושב שכן מעניין להציב את הטעימות האלה בזו אחר זו, כיון שכל אחת פונה לחובבי היין בדרכה שלה, ויש מקום לשתיהן – לפעמים בקרב אותו קהל. אולי המילים יצליחו להעביר את ההבדלים בין היינות ובין היקבים, ואולי לא. אני מקווה שאצליח. אולי, אם אני צריך לסכם את ההשוואות האלה, אזי ההבדל בין שני היקבים הוא כמו ההבדל בין קרי גראנט ובוגרט, השוואה שלשם שינוי אני מקווה שלא רק דוניה יוכל להבין.
כרמי יוסף ברבדו מרלו 2009
צבע צלול יחסית, לא עמוק. אף אדום – פטל ודובדבנים, וקצת אלכוהולי. טאנינים חזקים וסיומת חומצית-יבשה, ארוכה וקצת כהילה, עם מרירות של עץ בסיומת. לזכותו של היין הזה אומר שהריחות הירוקים, שאפיינו אותו מאוד בשנים האחרונות, קצת פחות בולטים כאן, ויוצאים רק אחרי שהיין עמד בכוס.
כרמי יוסף ברבדו קברנה סוביניון 2009
אף אופייני ונעים מאוד, קל יחסית ומרענן, עם פרי מתקתק. הפה חלק במתקפה, קל וממשיך את האף. לצד אלה יש לא מעט עץ והפה טאני, אפילו חריף. הסיומת בינונית, אך מעט כהילה. כמעט אלגנטי, זה בהחלט יין שהייתי ממליץ עליו.
כרמי יוסף ברבדו שיראז 2009
צבע כהה – הכהה ביותר משלושת היינות. האף ירוק ומחוזר, ובכל אופן לא אופייני לזן. מעט בשרני בפה.
כרמי יוסף ברבדו קופאז' 2009
ממסך שבו גם שיראז, שבולט מאוד באף – האחרון מזכיר יותר את השיראז, מכל הזנים האחרים. הפה עגול, די מלא וממש מתקתק, טאני מאוד, עם חמיצות יחסית גבוהה. הסיומת בינונית ומתובלת, אך מעט קצרה ליין מסוגו. מה שמעניין הוא שפה יש דווקא יותר ירוק מאשר ביינות האחרים, אולי בהשראת השיראז.
כרמי יוסף ברבדו קברנה סוביניון 2001 ומרלו 2002
שני היינות החזיקו יפה מעמד, ויותר מזה. הקברנה היה עסיסי, לא רק עם צבע טוב מאוד, אלא גם עם ארומות טובות. כן, אפשר היה להרגיש בריחות הירוקים, האופייניים, אבל הם היו מתונים מאוד בהשוואה למרלו, שממש "בעט" בתחום.
סוסון ים
הטעימה היתה טעימת אורך של 'אנטואן', הממסך ה'רוני' (מלשון עמק הרון שבצרפת) של היקב. לפני זה טעמתי את ה'גיימס – שנין בלאן – 2009, שאין לו במה להתבייש מול יינות שנין בלאן מהעולם: יין בעל צבע זהוב טיפה עמוק יחסית. האף מאוד אופייני לזן ומאוד פירותי-טרופי. החמיצות גבוהה אך מאוזנת והסיומת יבשה ולימונית – וארוכה.
אנטואן 2009
צבע אדום סגול עמוק. האף פרחוני ומוציא 'סיגליות' ופרחים סגולים. מעט מחוזר, אבל זה יתפוגג. הפרי אדום – וחריף – והפה מוציא בשרניות אופיינית לסירה. הכל מאוד סגור עכשיו, ויוצא לאט, אבל חזון לבאות…
אנטואן 2008
שוקולד באף הראשון – ודובדבנים כהים אחר כך. ביין הזה יש משהו מעושן, עם זיתים ירוקים ופטריות שכבר מתחילות ל'הראות', בניואנסים קלים בלבד. הפה חלק מאוד, קטיפתי וטאני ובעל חמיצות גבוהה. הסיומת ארוכה ומתובלת. להחזיק.
אנטואן 2007
פה כבר האף הוא 'סוסון ים' אופייני, עם כל ריחות הגואש שלו (והברט…). האף מעניין, עם טבק ובשרניות – סירה מאוד דומיננטי. הפה חלק מאוד, מאוזן מאוד. הסירה היא משהו כמו 75% כאן, ומאוד 'מתובלת'. גוף בינוני – טוב. לשתות.
אנטואן 2006
צבע עמוק, כמעט שחור אטום. שוב, אותו גואש, מעט מאובק ואופייני לסוסון ים. זהו יין כבד באף, עם פה בינוני וטוב. יין שמתבגר יפה, בעל טאנינים רכים וחמיצות מתונה יחסית. יבש מאוד בסיומת. לשתות או להחזיק 'קצת'.
אנטואן 2005
בניגוד לאחרים, היין מתבסס על סירה – 96%. בעל צבע דם כהה מאוד. הרבה פלפל שחור, בשר, קרקעית יער. הפה מאוד חלק, יפה וקטיפתי. זהו יין עשיר ומורכב, שנמצא עכשיו בשיאו, עם סיומת ארוכה ומתובלת. לשתות.
אנטואן 2004
מאוד ארומתי – הסירה על הצד הפרחוני שלה, והפה בעל מתיקות פרי טובה. הוא חלק במתקפה וטאני בפה, ובעל חמיצות עדינה. יין אלגנטי ומאוזן, בעל סיומת מפולפלת, ארוכה. מאוד 'עולם ישן' באופי שלו.