בשקט-בשקט, ומאוד בנחת, יש בתל אביב מסעדה אחת קטנה, שאפשר לברוח אליה כשרוצים 'הביתה'את פסטה מיאה (ולא 'פסטה מיה'), אני מכיר פחות או יותר מיום הקמתה. כשהיינו צעירים, גרנו בשינקין. לא סתם 'שינקין', אלא בדירה שהיה בה מזגן, היתה לה מרפסת ענקית, שצפתה לגינה אחורית, גג, מעלית ושתי(!) חניות. היה לה גם בעל בית חביב, ושכר דירה בשקלים, שהיה נמוך ממה שאנשים משלמים היום בדולרים. יום אחד צצה לה חנות קטנה לפסטה טריה ברחוב וילסון, ואחרי שנתנו לה לרוץ יומיים-שלושה, הגענו לפקוד אותה. צמוד לוויטרינה היו כמה שולחנות, שאני אפילו לא זוכר איך וכיצד נראו. רבים הם לא היו, נגיד ככה. היינו באים עם הילדה, בעגלת שכיבה שהפכה לטיולון, ובשלב מסוים סוכם אפילו 'סיכום': הבנדוד (או שמא האחיין) של ג'ורג'יו, עם הבת למשפחת קופר.
משנת 1997, מאיה וג'ורג'יו סופינו מחזיקים ומטפחים את המסעדה הקטנה שברחוב וילסון (פינת לינקולן). היום זו כבר רשת, עם סניפים נוספים בתל אביב והוד השרון ומפעל, שמייצר את מה שנמכר במסעדות, ומה שאפשר לקחת הביתה, אבל המסעדההזאת כמעט ולא השתנתה. כן, קצת, אבל האווירה נשארה אותה אווירה. אם אפשר שתהיה 'טרטוריה' איטלקית בלב תל אביב, אז תהיה זאת הדוגמא של וילסון.
באחד מימות הצהריים, 13 שנים אחרי שנקבע השידוך ההוא, הבאתי את הילדה למסעדה. היא שמחה לסיפור, אבל לא פחות שמחה לגלות מקום שהיא יכולה לאכול וליהנות בו מהאוכל, בלי לקרוע אפילו את הכיס שלה. "זה מקום שאני יכולה לבוא עם חברות…" אמרה בסוג של שמחת-סיפוק, וצללה בחדווה לטירמיסו, לקינוח.
את 'מספר 2', זה שלא ידע את יוסף, הבאתי לשם השבוע, לארוחת צהריים קצרה ביותר.
הוא הזמין פסטה פומודורו – עגבניות, שמן זית, שום ובזיליקום – על 'חונקי כמרים'. ואני הסתפקתי במנה של אליו אוליו – שמן זית , שום , פפרונצ'ינו ועשבי תיבול (פטרוזיליה, אם להודות על האמת ודווקא זה לא היה החלק החזק). שתי המנות – בתפריט צהריים – עמדו על 29 שקלים.
"חבל שלא הזמנו לחם." התלונן מכור-הפחמימות בן ה- 13, כשגילה שהדרך היחידה לגמור את רוטב העגבניות הסמיך היא לאסוף אותו עם המזלג. "הייתי סופג את הכל באיזה באגט פריך…" הרוטב היה באמת טוב: פשוט, עשיר בעגבניות ומבוסס על כאלה, ולא על רסק מקופסא. מנת האליו אוליו היתה טעימה גם היא (עם רדיאטורי), עשירה להפליא בשום, חתוך לפרוסות עבות. קצת מלח לא היה מזיק, אבל בכל מקרה: כמות הרוטב היתה מדויקת, הפסטה היתה עשויה טוב ובדיוק במידה, והמנה כולה היתה פשוטה וטעימה.
הסיכום שלו היה מעניין, ולא פחות משתאה: "זה פחות ממה שעולה ארוחה במקדונלדס, יותר טעימה ויותר נעימה. אני לא מבין את זה."
תפריט היין כולל יינות ביבוא האחים פלם: קרפינטו, יינות של פלם וקרטה ויאחו. לא עשיר מדי, אבל סביר בהיצע, בוודאי למסעדה בסגר גודל כזה, וגם במחיר. יינות בכוסות נשמרים במקרר בקבוקים קטן, ונראה שיש הבנה לנושא. הכוסות עבות, וחבל. מחירים: 120 – 140 ש"ח לבקבוק, ו- 30 ש"ח לכוס.
בגדול, כל מנות הצהריים מתומחרות מתחת ל- 50 ש"ח, ובסכום הזה אפשר לגמור ארוחה שכוללת גם דמי שירות ואספרסו. אם תוסיפו קינוח, תצטרכו להשאיר 60 ומשהו ש"ח לאדם, וארוחה מלאה, כולל מנה ראשונה יכולה לעלות גם 100 שקלים. בערב המחירים עולים, ומנות פסטה עיקריות נמכרות בממוצע של 55 ש"ח (או תוספת של 8 – 10 ש"ח לרביולי). אפשר לקחת רטבים קפואים או טריים ופסטה טריה הביתה, ארוזה בנייר שעווה וקופסת קרטון יפה, שתגן עליה.
אז בפעם הבאה שאתם בעיר, רוצים לאכול בנחת, בשקט, במקום שבו יתנו לכם לשבת ולשתות את הקפה שלכם ולקרוא את העיתון באייפד עד סוף הכתבה, לכו לווילסון. יש לא מעט מגרשי חניה בסביבה, ואנחנו מצאנו אפילו חניה ברחוב.
- וילסון פינת לינקולן, תל אביב
- טלפון – ישיר, בלי כל ה'חוכמות' האלה של אתרי המסעדות למיניהם: 03-5610189
- א'-ד' ושבת 12:00- 23:00
- ה'-ו'- 12:00- 23:30
- צמחונים: כן, בוודאי
- נכים: כן למסעדה, לא לשרותים
- שרותים: נקיים
- שרות: סימפטי, מדויק; לא מציק