אתגר האנטואן הגדול של סוסון ים: בצירים שונים של בלנד זני הרון של זאב דוניה, מול יינות מבצירים מקבילים משאטונף דו פאפ
אחד האתגרים הגדולים של היין הישראל, כמו שנתפסים בשלולית היין הישראלית, הוא ההתמודדות של יינות ישראליים מול יינות חו"ל. צרכני יין רבים מעלים יום-יום את השאלה "למה זה עולה כל כך הרבה" ובאותה נשימה מוסיפים "במחיר הזה הייתי יכול לקנות XXX": בורדו, בורגון, פפאלץ או בוודאי משהו מדרום אמריקה. היינות הישראלים, אומרים לא מעט אנשי יין וחובבי יין, לא בהכרח נותנים תמורה טובה לכסף, במיוחד לא ברמות בינלאומיות.
מעט יקבים מוכנים להתמודד עם השאלה הזו באופן פעיל ויזום: להציב את היינות שלהם מול יינות מחו"ל, ברמות מחיר דומות או זהות. טעימות כמו אלה שעושים יקב רמת הגולן ודרך היין אחת לשנה נוגעות-נושקות בעניי הזה, אבל לא באופן מוצהר. השקדיות ורמה"ג אמנם לא מארגנים תחרות ולא מציבים אלה מול אלה, אבל הנטיה של כל מי שמגיע לטעימות האלה היא בהחלט לנסות ולראות "אם שווה".
מלבד אלה, יקבים ישראלים שולחים כמובן את היינות שלהם לתחרויות בחו"ל ולמבקרי יין, אבל כאן אין כל כך ביטוי לפאלט הישראלי ולמה שהוא חש או מדרג. מדליות בתחרויות הן תולדה של דרוג שופטים בפאנל מסוים וכמובן שהן עניין סטטיסטי בעיקרו: במקרים מסוימים (מקרי קצה), יינות יכולים לקבל מדליות או לא לקבל מדליות רק בגלל המספר המותר לחלוקה, מול מספר המדורגים בהתאם.
זאב דוניה (סוסון ים) כבר מדבר לא מעט שנים על הצבת יינות ישראלים מול יינות מחו"ל. הוא משוכנע שבהצבת יינות כאלה אחד מול השני, יינות ישראליים יוכיחו את עצמם ולאורך מספר בצירים; גם יינות מתיישנים יוכיחו את עצמם. בשנים האחרונות הוא מנסה מדי פעם לארגן טעימות השוואתיות-תחרותיות כאלה, אבל ללא שיתוף פעולה מצד יקבים ישראלים.
אני לא בטוח שחבל שהוא לא זכה לשיתוף פעולה כזה, כיון שטעימה אקלקטית מדי לא הייתה מלמדת הרבה אלא רק הייתה נותנת תחושה. הטעימה הבאה, שזאב ארגן עבור סומליירים ועיתונאים, עדיפה בעיני: יין מסוים של היקב, שמשקף עשיה סגנונית-זנית, שמוצב מול יינות שהם בעיקרם לפחות בלנדים מאותם זנים, מאותם שנתונים ומאזור יין אחד.
היין של סוסון ים הוא אנטואן – בלנד של זני רון שונים, והיינות הזרים הם יינות שאטונף דו פאפ; יינות שמבוססים על זנים דומים, בחלקם או במלואם. כאמור, הבלנדים מדי בציר שונים – משני הצדדים.
אנטואן 2013 – יין שיוצא ממש עכשיו לשוק – הוא לראשונה בלנד של חמישה זנים, כאשר בכל בציר הוא למעשה בלנד כזה או אחר של זנים שונים (כולל שנה אחת שבה הוא משהו כמו 90% סירה ועוד 10% של משהו אחר. במארס 2015 טעמתי אותו בפעם הראשונה כשעוד היה בחבית, וכתבתי כך:
סוסון ים אנטואן 2013
(רק כדי שזאב יבקבק את היין): 55% סירה, 15% גרנאש, מורבדר והיתרה – סנסו וקונואז. אף מורכב וטוב, עם המון פרי אדום, שהולך לתוך היין, עם הפה. יופי של טאנינים ומורכבות של יין צעיר עם חמיצות טובה מאוד.
עכשיו היין אחרי כמה חודשים בבקבוק, עגול וחלק מאוד, נעים. יש בו הרבה פירות יער (פטל) ודובדבנים וטעמים של פרי טרי אחר ועם זאת יש בו גם משהו "כהה" יותר, שמרמז אולי על מה שיהיה היין בעוד שנתיים ויותר. הסיומת מתובלת וארוכה ובעלת חמיצות טובה מאוד. אי אפשר שלא לזהות את היין כיין של סוסון ים, כמובן.
לטעימה שלפנינו זאב הביא אנטואנים נוספים, מחמישה בצירים שונים. מולם הוא הציב חמישה יינות מיקבים שונים בשאטונף דו פאפ, ולצד יינות בוטיק, גם שמות מוכרים לקהל הישראלי (וייה טלגרף). מה שאני אהבתי מהטעימה הזו הם שני דברים עיקריים:
1. רוב היינות של סוסון ים עמדו היטב במשימת ההתבגרות וההתיישנות ואין להם במה להתבייש. צריך לזכור שהאנטואן הוא לא היין הכבד או זה שעשוי כדי להרשים, של היקב. לא מדובר במשהו שישב 20 חודש בחביות כפולות תחתית או משהו מסוג זה, ולא מדובר גם בקברנה סוביניון, לצורך העניין. זה יין שהייתי מסווג במיד ריינג'+ של היקב, אבל חשוב מבחינת הייננות: הרכב זני שמייצג את הפילוסופיה של זאב דוניה וכו'.
2. בהחלט אפשר למצוא אלמנטים "טעמיים" משותפים בין היינות מישראל ומצרפת. תקראו לזה "אופי זני" ותגידו "הגזמת, אוי ואבוי אם זה לא היה ככה", אבל זה לא טריוויאלי בעיני. היו כאן שישה יצרנים שונים, הבדלים באופן ייצור היין, בגידול ובבלנדים, ובכל זאת יש קו משותף, מעניין. יש אלגנטיות בכל הזנים האלה, מיד פאלט עדין ולא אלים, פרחוניות נעימה וסוג של "בא לי עוד מזה" כמעט בכל היינות. בעולם שמשאיר את המיץ התוסס שלו עם שמרים מסוימים מאוד, על הזגים למשך חודש ואת היין למשך שנתיים בבאריק, זה לא לגמרי מתבקש מאליו.
אני לא רואה צורך להביא רשמי טעימה מפורטים מהיינות השונים – ממילא חלקם הגדול מגיעים ממקורות די אזוטריים. אתאר יותר את האנטואנים השונים, שמא במקרה יש לכם מהם במרתף או באוסף. מה שכן צריך לזכור: מהיינות הצרפתיים היה בקבוק אחד ברוב המקרים – no second chance…
ועוד מילה אחת אחרונה: זה אולי צרוף מקרים ואולי לא, אבל הטעימה ופרסום הכתבה הזו שניהם בטווח של חודש שבין העלמותו של אנטואן דה סנט אכזופרי ב- 31 ביולי 1944, למציאת שרידים מבגדיו, בתחילת ספטמבר 1998, שניהם, מול מרסיי וחופי דרום צרפת…
אנטואן 2010
פרחוני, די טאני, בעל חמיצות טובה. עץ מאוזן מאוד ופאלט טוב. יש משהו קצת מוזר בכל זאת ביין ואני נוטה לייחס את זה להיותו יין מבציר חם למדי, יותר מהכל. סיומת טאנית וחריפה. לשמור עוד שנתיים-שלוש.
מולו היה יין של Andre Brunel שהיה חלק וקטיפתי, עם חמיצות נעימה וסיומת טובה. קצת קפה קלוי.
אנטואן 2009
דיו-גואש אופייני ליקב, עם טעמים של חבית הרינגים (עץ). טאנינים עוצמתיים וחמיצות גבוהה. אני מאוד אהבתי.
מולו – וייה טלגרף La Crau, שהיה בעיקר שטוח, עם חמיצות נמוכה. היין מת אחרי זמן לא רב בכוס.
אנטואן 2008
האף מאוד שוקולדי-בשרני-פרחוני עם משהו שמזכיר קופסת סיגרים. מלבד זה מנטולי וטעים אמנם, אבל המנטה קצת משתלט בשלב זה. יין מתובל, מאוד, עם סיומת ארוכה ויבשה.
מולו: דומיין דו פגאו (Pegau) 2008 שהיה פרחוני מאוד, מרוכז וחלק ועם זאת "עבה". לא מעט ברט – כבר שאלה של אהדה לעניין – אבל בעל סיומת טאנית טובה.
אנטואן 2007
אף מאוד יפה, פה טוב וחלק מאוד, עם טאנינים טובים. סיומת פרחונית ועדיין די רעננה.
מולו: דומיין פייר אנדרה, שהיה מימי לגמרי, טאני ובעל חמיצות גבוהה.
אנטואן 2005
יין בן עשר שנים: מאוד מוצלח, די כבד – אולי הכבד בטעימה – חלק ועם פאלט מאוד טוב ואלגנטי. הסיומת ארוכה וטאנית, מתובלת ובעלת חמיצות טובה.
מולו: ברבריני, דומיין דה לה סוליטיוד 2005; אצטוני. האם במידה שהייתי פוסל את היין בתחרות, נניח? לא לגמרי בטוח. הוא עדיין היה מאוד חלק והסיומת טובה וארוכה.