האם שווה להשקיע ביינות רוזה בעלי זהות טרוארית, בהתחשב באופן ולצורך שהם מיוצרים?
יאיר קורן ידידי, שלח לי קישור למאמר של מישהי בשם אמילי סלדינו, שקוראת "לחשוב מחדש על רוזה".
אין ספק, שכמו בארה"ב, גם בארץ יש תחיה לסוגת היין הזו, כאשר גם החיפושים בגוגל עלו במקצת בשנתיים האחרונות והפכו צפופים יותר: יותר אנשים מחפשים על אודות יינות רוזה לאורך יותר חודשים בשנה, ולא רק בקיץ.
סלדינו כותבת – ובצדק – על אודות הזהות של יינות רוזה כמשהו גנרי, ששותים ליד הבריכה, בלי הרבה מחשבה. הרבה מאוד אמריקאים מעדיפים את היינות הקלילים יותר, הפחות מחייבים ואלה ש"כמעט אין להם טעם" (אני מסכם כאן די הרבה טקסט).
לצד התלבטות האם זה טוב או רע לתעשייה – שזה היין שרוב האמריקאים נחשפים אליו, היא מדברת על היות היין instagrammable , קריר וכזה שאפשר לצלם יפה.
רוזה זה יין לשתיה
לא להתלבטות, התחבטות או טעימה.
מייצרים אותו בתחילת העונה, די במהירות, ומענבים שלא תמיד מספיקים לפתח זהות משל עצמם.
כאשר התחלתי את דרכי בכתיבה על יין, אמר לי אחד הייננים – אני חושב שזה היה ששון בן אהרון "עזוב אותך מזהות זנית ברוזה, זה חסר משמעות." (ויסלח לי כבודו אם לא אמר) ואני שופט רוזה בדיוק בצורה הזו, מאז ועד היום:
אני מחפש צבע יפה – לא מלאכותי, מבנה רענן, קלות ומעט – ממש מעט – מתיקות-פרי, אלכוהול נמוך ככל האפשר וגוף שיהיה מהנה ולא מכביד. תקראו לזה רוזה של פרובאנס, אביניון או ראש העין – זה מה שאני רוצה.
מה שעוד אני רוצה, הוא יין נקי – סופר-דופר נקי – שכבר ברחרוח הראשון יהיה ברור שהוא לשתיה, בלי חוכמות ובלי סחרורים, ערבולים וערסולים. ליד הבריכה (מקום שלא פקדתי כבר הרבה זן) או בפיקניק, תחת חצי שמש, אין מקום להתחבטויות.
אין מקום לרוזה מתוחכם?
יכול להיות שיש. בהחלט יש היום יינות רוזה בני יותר מכמה חודשים, יש כאלה שיש להם זהות זנית ויש יינות שאפילו מתיישנים. האם זה מה שהקהל רוצה? אני לא יודע. אני חושב שלא, ומאוד יכול להיות שאני טועה. בכל מקרה, יינות כאלה לא שייכים בעיני לסוגה הכללית, המאוד גנרית הזו, אלא לצד די אזוטרי שלה.
אמפורה: שלושה יינות רוזה שונים
אמפורה הוציאו שלושה יינות רוזה מבציר 2017: בלאן דה נואר מענבי קריניאן, סירה ומרלו, יין נוסף שמגיע מהכרמל (קריניאן) ויין נוסף שמגיע מהגולן ומורכב מסירה וברברה.
בטעימה הראשונה שלי של היינות, סמוך לבקבוק שלהם בנובמבר 2017, נראה היה הבלאן דה נואר כמהנה ביותר והמלא והמשכנע ביותר מהשלושה.
משני ה"אזוריים", ה"כרמל" היה נראה די דל ולא מעניין, ואילו היין מהגולן היה היותר מעניין, עם תיבול וחומציות. המצב לא השתנה בהרבה; אולי צומצמו מרווחים כלפי פנים.
אחרי הבקבוק, הסינונים והזמן, היינות נראים לי כולם אותו דבר: בבסיסם, היינות רעננים במידה מספקת ונעימים (87-88).
טוב, לא – בדיוק – אותו דבר, אבל לא מספיק שונים, כדי לכתוב עליהם הביתה.
זה נחמד שיש ניסיון לתת ליין זהות טרוארית, אבל באמת שזה לא הכרחי, לא בין אלה. אני לא מצאתי כאן משהו שישכנע אותי לשכנע את אחד מקוראי לעמוד ליד המדף ולהוריד באי חשק את היין מהכרמל, רק בגלל שאין יותר רוזה מהגולן.