למרגלות האלפים שוכן אחד מאזורי היין ההיסטוריים של איטליה: פיאמונטה הצפונית, או זו שיאה גם לכנות אותה Alpinae Piemonte: פיאמונטה האלפינית
רצוי לשים לב: זהו מאמר ארוך, שמחולק למספר עמודים. בסוף כל חלק יש כותרת שמכוונת הלאה. כדי להתקדם, יש להקליק על המלבנים האפורים הממוספרים שמתחת לחתימה שלי על כל עמוד (sorry, החיים מלאים באגים).
הזכירו את המילה "נביולו", ויש להניח שהאסוציאציה הראשונה של בן שיחכם לא תהיה "אה, גמלא נביולו", אלא איטליה, ואם תאמרו "פיאמונטה", ההנחה שלי היא שהתגובה תהיה "ברולו".
זה, כמובן, בהנחה שכל השיח הזה יתנהל בין שני wine geeks, כמו שצריך בימים טרופים אלה, כי הם היחידים שזה מעניין אותם יותר מצוללות, צפון קוריאה או מירי רונאלדו.
אבל האמת היא שברולו – אותו חלק של הלנגה, שמהווה עיגול לא גדול של יין מדרומה של טורינו – הוא לא המקום היחיד שבו עושים יינות נביולו גדולים: השם השני שייאמר באותה נשימה יהיה מן הסתם "ברברסקו", וכך הצמד-חמד הזה שולט באסוציאציות שלנו לגבי הענב האציל, בלי להשאיר כמעט מקום לאף אחד אחר.
שני האזורים האלה, כמו גם שמות מוכרים אחרים – אסטי, מונפרטו ושות' – נמצאים מדרום לנהר פו, הנהר מהתשבצים ומשיעורי הגיאוגרפיה.
מצפונו של הנהר הזה, ומצפון לאזור שבו מיוצרים כיום 90% מהיינות של פיאמונטה, שוכנים כמה וכמה אזורי יין נוספים – 12, ליתר דיוק – והם מהווים את האזור הגבוה והצפוני של פיאמונטה: Alto Piemonte, אזור שבעבר היה משמעותי הרבה יותר בייצור יין, ננטש, נזנח וכמעט שנעלם – והיום מבקש לעשות 'שידור חוזר'.
למה הוא נזנח, מה היה בו פעם ומה הוא מציע כיום – בכתבה הזו.
אבל קודם כל: שיעור בגיאולוגיה – לחובבי הז'אנר, כמובן
הכול מתחיל לפני 290,000,000 שנים (ובעברית פשוטה: מאתיים ותשעים מיליון שנים) פחות או יותר
בעידן הזה, ובאזור עליו אנחנו מדברים כיום, היה פעיל במשך 10 מיליון שנים הר געש אימתני, מטיל אימה. בשלב מסוים הוא כבה, יצר מכתש גדול וקרס לתוך עצמו. אז, לפני 60 מיליון שנים, כאשר נוצרו האלפים התקפל הר הגעש כלפי חוץ, ונחשפה כל הלבה הכבויה שלו.
כיום מורכב האזור משבעה סוגי קרקעות שמורכבות מחד מחול אדמדם מרובה משקעים אורגניים וגם ברזל, חול צהבהב-גפריתי, משולב לעיתים בחלוקי נחל גפריתיים של ממש ומחול ימי בעל משקעים ימיים, ומצד שני מאדמות רדודות על סלעי יסוד. כל האדמות אדמות חומציות, עם pH של 3.7 – 4.0 בהרבה מאוד מקרים ומקומות.
אזור הר הגעש הקדום והלוע הכבוי, ההפוך והחשוף שלו, הוא האזור שמעניין אותנו היום: שבעת סוגי הקרקע האלה יוצרים את אותם 12 אזורי יין שונים ממש למרגלות האלפים, מעבר לשטחי האורז העצומים של צפון איטליה ושדות התירס; יין, גבוה מעל לריזוטו ולפולנטה.
קופצים בזמן: סוף המאה ה- 19 עד 1905
בסוף המאה ה- 19 היו גבעות פיאמונטה שלמרגלות האלפים נטועות גפנים כמעט בכל מקום: נביולו, ובשמו המקומי – Spanna.
לא פחות מ- 40,000 הקטאר – 400,000 דונם – כרמים היו נטועים כאן, לאורך הנחלים ויובלי הנהרות. בעיקר היו אלה נביולו, ואז מעט וספולינה – ה'אמא' של הנביולו, אווה ררה (Uva Rara או בונארדה) וקרואטינה ועוד ענב לבן, די מקומי, בשם ארבלוצ'ה.
היינות נהנו מיוקרה ומביקוש – האזור היה מפורסם הרבה יותר מדרום פיאמונטה – אבל אז הגיעו האסונות: מחלות גפן ופילוקסרה הכריתו חלק מהכרמים, ואז, בשנת 1905, ברד אימתני סגר את העניינים וחתם למעשה את גורלו של האזור.
מלחמות עולם לא עשו טוב לאף אחד. פריחתה של הכלכלה ותעשיית הצמר הצפון-איטלקית שלאחרי המלחמה משכה הרבה משקיעים ויזמים לבנות מטוויות באזור והחקלאים, אלה שלא נדדו כדי למצוא עבודה בדרום אמריקה הרבה קודם לכן, פנו לדרום אחר – דרום פיאמונטה, לטורינו ולמילנו. הכרמים – ננטשו.
כך, מ- 400,000 דונמים של כרמים מבוקשים, הפכה אלטו פיאמונטה לאזור שבו נשארו 30 דונמים נטועים ענבי יין ומלבד יצרני יין ביתיים קטנטנים נותר רק יצרן אחד: Tenute Sella, שעוד נדבר בו בהמשך.
הלאה: מה קורה לכרמים נטושים? קראו עוד