איתי להט עורך טעימת אורך של כמה מהיינות שלו – לבנים ואדומים – ושואל מהו בעצם יין ישראלי, ולאן הוא היה רוצה לקחת את המושג הזה
גילוי נאות: את איתי אני מכיר כבר הרבה שנים ואנחנו מיודדים למדי. הוא אפילו לקוח שלי בענייני בניית האתרים, מה שהופך את המאמר הזה למוטה מעיקרו.
מצד שני, אני מכיר אותו כבר הרבה שנים והייתי שותף ללא מעט התלבטויות כאלה ואחרות, היו לנו לא מעט שיחות בענייני יין, כך שיכול להיות שבכל זאת שווה לקרוא את הדברים.
מה שיפה אצל איתי, בעיני, כיועץ, הוא היכולת שלו ליצור יינות שונים מאוד בין היקבים שאיתם הוא עובד. היינות של אורטל, איתם עבד עד לאחרונה, של כישור, דומיין סרור, גוש עציון או אחרים, שונים זה מזה כמעט בכל אספקט. להט מתאים את היין לרצונם של בעלי היקב, מתערב מאוד בעשייה אבל לא כופה את עצמו עליה. המקום היחיד שבו אני מרגיש אותו ביקבים שונים הוא באלגנטיות של היינות שמיוצרים בהנחייתו או בליווי שלו: כמעט ולא תמצאו יינות בומבסטיים או כאלה שעשויים בבשלות גבוהה.
היינות האישיים של להט – להט לבן, להט אדום ועכשיו גם GSM – מיוצרים בכמויות לא גדולות. למעשה, 
התפוקה שלו היא כשל גראז'יסט גדול, ועדיין יש להם חשיבות רבה מעבר לעניין הכמויות. אפשר לאהוב אותם יותר או פחות – ואני חייב לומר שלא תמיד אני אוהב אותם מאוד – אבל הם בעלי השפעה רבה על מובילי דעה, על לא מעט מלצרי יין וגם על ייננים אחרים. ללהט יש יחסי ציבור מצוינים אבל הוא מאלה שהתעשייה מקשיבה להם, ומכאן החשיבות הרבה – והאחרויות, אני חייב לומר – של מה שהוא עושה 'לעצמו'.
להט מעיד על עצמו שהוא יינן ישראלי. הוא רואה את עצמו אחד מיוצרי הבסיס העתידי של היין הישראלי; מי שאמורים להשפיע ולעזור לדורות הבאים ביצירת יין מקומי.
להט רוצה לעשות יין ישראלי, עם מאפיינים משלו, בסגנון מקומי וכזה שיכול לעמוד בפני עצמו – לא בהשוואה לאחרים או בייחוס ליינות זרים. הוא רוצה שהזנים יותאמו לסגנון שהיינן מבקש; כיינן של העולם החדש זה די ברור: לא חשוב מה הם הזנים, כל עוד הם עושים את מה שהיינון או הלקוחות של היינן רוצים ומבקשים.
מעבר לכך, אם אני מנסה לתמצת, אזי יין ישראלי, אליבא דלהט, צריך להיות ארומטי ועשיר אבל לא חייב לבטא ביטוי מובהק של 'זניות'. הוא מחפש גוף טוב, לצד חומציות טובה ורעננות אבל לא מבטל גם תסיסה מלולקטית, אם וכאשר אפשר (בלבנים). הוא סבור שאין זה משנה אם מדובר בזנים "ים תיכוניים" או בינלאומיים, כל עוד המטרה הסופית מושגת, ושאין 'זנים קטנים' או לא חשובים, אלא רק כאלה שלא טיפלו בהם נכון עד היום.
עכשיו נשאלת השאלה, האם כל זה משתקף ביינות שלו?
באופן כללי – כן. מה שכן, לא כל אחד יאהב את העשייה, שהיא לעיתים מאופקת מאוד, במיוחד ביינות הלבנים.
להט לבן 2016
לוקח זמן ליין 'לצאת', אבל הוא משתחרר יפה, עם פרי טרופי ואף נעים, ככל שיהיה מאופק. הפה עגול, עם חומציות מאוד מתונה ולא אגרסיבית. הסיומת יבשה, מעט מתובלת. אני הייתי מעביר את היין הזה לדקנטר, בשלב הזה של חייו. (92).
להט לבן 2015
יש בו משהו פראי-עורי. הוא מעט מינרלי באף הראשון, ארומתי, ובפה הוא יבש, עם מעט מרירות. החומציות בינונית והסיומת יבשה-ארוכה, על צד ההדרים. מרגישים בו מעט עץ. (89).
להט לבן 2014
אף מתיישן יפה: עץ מאוד נעים, כאשר הויונייה בולט כאן למדי – 20% מהבלנד, 80% רוסאן. זהו יין רך ומלא, בעל סיומת בינונית, מתובלת, עם חומציות טובה, טעמי תפוזים ומינרליות. מבין המתיישנים, זה היין שיותר אהבתי (90).
להט לבן 2013
כבר קשה לדבר על יין לבן ישראלי במושגים של חמש שנים לאחור, אבל עדיין יש כאן פרי "צהוב". היין מלא, עם שלד חומצי אבל כבר מראה סימני החלשות. מעט מרירות בסיומת, שהיא כשלעצמה ארוכה למדי. (88).
יינות להט אדום
להט אדום 2016
אף ארומתי, בשרני מאוד, אדום. הפה חומצי, טוב בעל מרירות מאוד קלה בסיומת. טאנינים – דבר שלהט מאוד רגיש אליו- עדינים. טיפה עץ, אבל לא כבד: הגוף בינוני-קל ומפתיע בסיומת, מתובלת וטאנית. יין עם כמה רבדים, מאוד יפה ובעל פוטנציאל התפתחות. (92).
להט אדום 2015
האף מעט רגוע יותר מזה של 2016. פרי אדום עשיר, פה חלק, ומעבר למתקפה הוא גם טאני. הסיומת מאוד ארוכה והסך-הכול אלגנטי וטוב. (90).
להט אדום 2014
מבושם מאוד – פרחוני ממש, יסמיני – על רקע של עץ טוב ולא אגרסיבי. גוף טוב והרמוני, פה עגול מאוד, וכל זה נותן יין מאוד 'שתי'. מרגישים מעט-מעט תיבול בסיומת. (92).
GSM להט 2016
ראשון מהסוג הזה אצל להט, שמערבב כאן גרנאש, סירה ומורבדר. יחסית מאוד סגור (ההשוואה ליינות האחרים). הפה טוב, לא שמן או רחב מדי. אחרי כמה זמן או בטעימה חוזרת הוא מוציא ארומות פרחוניות במקצת והפה מקבל פלפל לבן. הסיומת טאנית, טובה ומאוד הרמונית. אם תרצו, זה היין ה'מתקתק' ביותר מכל היינות. (90).